המסמכים הסודיים נחשפים: הבלבול, הלחץ והוויכוחים מאחורי הקלעים של מבצע אנטבה

חמישים שנה לאחר מבצע אנטבה, ארכיון המדינה מפרסם היום (שישי) אוסף חסר תקדים של מסמכים, פרוטוקולים, שדרים, פתקים בכתב יד ותיעוד מלא של הדיונים שהתקיימו בצמרת המדינית והביטחונית במהלך השבוע הדרמטי שבין חטיפת מטוס אייר פראנס לבין פעולת החילוץ באוגנדה. האוסף כולל אלפי עמודים מישיבות הממשלה, ועדת השרים לביטחון והצוות המיוחד שהקים ראש הממשלה יצחק רבין לטיפול במשבר.

לעיון בפרוטוקולים המלאים במלאת 50 שנה למבצע אנטבה

"לפני שאנחנו ממשיכים, יש לי הודעה"

הכול החל בצוהרי יום ראשון, 27 ביוני 1976. ישיבת הממשלה השבועית כבר הייתה בעיצומה כשרבין קיבל דיווח דחוף. "לפני שאנחנו ממשיכים, יש לי הודעה", אמר לשרים. "מטוס אייר פראנס אשר המריא מלוד בשעה 09:50, נחת באתונה בשעה 12:30. לאחר ההמראה מאתונה כנראה נחטף".

באותו שלב איש בירושלים לא ידע כמעט דבר. המטוס נחת בבנגאזי שבלוב, אך לא היה ברור אם מדובר ביעד הסופי, מי עומד מאחורי החטיפה או מה דורשים החוטפים. בהמשך הישיבה עדכן רבין כי על המטוס היו 83 ישראלים, וכי באתונה עלו נוסעים נוספים. "אם זה יעד סופי או לא, קשה לדעת", אמר לשרים. "אנו נעשה את כל הסידורים שהקו הראשון יהיה – חיובה של ממשלת צרפת לדאוג לנושא זה".

הפתק הסודי שחושף את האסטרטגיה של רבין

אחד המסמכים המסקרנים שנחשפים הוא פתק קצר שהעביר ראש לשכת ראש הממשלה אלי מזרחי במהלך הישיבה. מזרחי המליץ לראש הממשלה להורות לשרים לעדכן את מזכיר הממשלה על תנועותיהם בהמשך היום. התשובה שקיבל הייתה חדה בהרבה מהשאלה. "אין כל צורך בכך. הכוונה שלי היא להעמיד את ממשלת צרפת כגורם אחראי לגורל הישראלים הטסים במטוס אייר פרנס ולא לשחרר את ממשלת צרפת מאחריות זאת", כתב רבין בכתב ידו.

"אם ינחת בישראל – ניתן לו לרדת"

כבר ב-16:00 אחר הצוהריים כינס רבין צוות שרים מיוחד שכלל את שמעון פרס, יגאל אלון, חיים צדוק, גד יעקבי וישראל גלילי. זה היה הפורום שניהל בפועל את המשבר, והוא התכנס לא פחות מ-18 פעמים במהלך השבוע. בישיבה הראשונה העריך מזכירו הצבאי של רבין, תא"ל אפרים פורן, כי העובדה שהחוטפים התעקשו לתדלק את המטוס בבנגאזי מלמדת שלוב אינה היעד הסופי.

רבין הורה לבחון את כל האפשרויות, כולל תרחיש קיצוני שבו החוטפים ינסו להנחית את המטוס בישראל. שר הביטחון שמעון פרס השיב: "אם ינחת בישראל – ניתן לו לרדת. אם ינחת בכל מקום אחר – האחריות היא על ממשלת צרפת".

המבצע החשאי חודשים לפני החטיפה

כבר בדיון הראשון העלה רבין הערכה לגבי זהות האחראי לחטיפה. לדבריו, "סברה שארגונו של ודיע חדאד (מבכירי החזית העממית לשחרור פלסטין, א"א) הוא שביצע את חטיפת המטוס". בפועל, את החטיפה ביצעו ארבעה מחבלים – שני מחבלים פלסטינים מהחזית העממית לשחרור פלסטין ושני מחבלים גרמנים מארגון הטרור השמאלני הקיצוני "תאי המהפכה" – אך מי שעמד מאחורי תכנון המבצע והוצאתו לפועל היה ודיע חדאד, מראשי החזית העממית. רבין הוסיף כי היעד הסופי הוא קניה וכי מטרת החטיפה היא מיקוח.

המסמכים חושפים גם מדוע חשב כך. חודשים ספורים לפני החטיפה סיכל המוסד בניירובי ניסיון לפגוע במטוס אל על. המחבלים נעצרו והועברו לישראל במסגרת מבצע חשאי שנשמר בסוד מוחלט וכונה לימים "מבצע צרבת". רבין חשש שחדאד מנסה כעת להשתמש בחטופים כדי להביא לשחרור אותם מחבלים.

בדיון קודם בממשלה הזהיר רבין כי אם המחבלים ידרשו את שחרור העצורים, "עלולים הקנייתים להגיד שאנחנו בלי ידיעתם חטפנו את הקבוצה הזאת", מה שעלול ליצור משבר מדיני מול קניה.

המאמץ הישראלי: למנוע את זיהוי הישראלים

אחד החששות הגדולים ביותר בירושלים היה שהחוטפים יצליחו לזהות את הישראלים והיהודים שעל המטוס. לכן הפעילה ישראל לחץ כבד על צרפת. לפי המסמכים, משרד החוץ פנה ישירות לארמון האליזה, למשרד החוץ הצרפתי ולחברת אייר פראנס בדרישה שלא לפרסם את רשימות הנוסעים. שגריר ישראל בפריז מרדכי גזית ביקש מהצרפתים "שבשום שלב לא יסכימו להפרדה בין הנוסעים".

בשדר רשמי שנשלח לשר החוץ הצרפתי נכתב: "ישראל מצפה מממשלת צרפת שתנקוט בכל הפעולות הנדרשות על מנת להבטיח את ביטחונם ושחרורם המיידי של כל הנוסעים, והישראלים בתוכם". כעבור שעות אחדות קיבלה ממשלת צרפת רשמית את האחריות לשלום הנוסעים.

לוב ניסתה למנוע את ההמראה – ונכנעה

מהמסמכים עולה כי בשלב מסוים ניסו הצרפתים לשכנע את לוב למנוע מהחוטפים להמשיך בדרכם. הלובים אכן סירבו בתחילה לתדלק את המטוס. אולם לאחר שהחוטפים איימו כי ימריאו גם ללא דלק וכי האחריות לגורל הנוסעים תיפול על לוב, נכנעו השלטונות המקומיים ואישרו את התדלוק. דקות לפני השעה 22:00 המריא המטוס שוב – הפעם לכיוון דרום-מזרח, ליעד שעדיין לא היה ידוע לישראל.

"איך בכלל נגיע לאוגנדה?"

כבר ביום השלישי לחטיפה, ב-29 ביוני, נדרש הרמטכ"ל מוטה גור לשאלה אם קיימת אפשרות לחלץ את החטופים בכוח. תשובתו הייתה זהירה. "פעולה צבאית לפני תום האולטימטום אפשרית לביצוע", אמר, אך הדגיש שלא ברור אם החטופים עדיין במטוס, אם המטוס ממולכד ומהם התנאים המדויקים בשטח. "לא אמליץ על פעולה כזאת מבלי שיתבררו התשובות לשאלות אלה", הבהיר.

למוחרת, בישיבת צוות השרים המיוחד שעסקה באפשרויות העומדות בפני ישראל, הבהיר רבין עד כמה רחוקה עדיין נראית החלופה הצבאית. "איך בכלל נגיע לאוגנדה?", תהה. "המטרה היא לא לעשות אקט צבאי, אלא להציל את האנשים". בהמשך הוסיף: "אם תיווצרנה האפשרויות, נדבר עליהן. כרגע אינני רואה דרך".

אחד המסמכים המרתקים שנחשפים הוא פתק בכתב יד שהעביר פרס לרבין ב-30 ביוני, בזמן דיון של ועדת החוץ והביטחון. בעוד שבפומבי עדיין התמקדו הדיונים במשא ומתן ובניסיונות להרוויח זמן, מאחורי הקלעים כבר נבחנה ברצינות אפשרות של מבצע צבאי. "יצחק", כתב פרס, "פעולה צבאית לכאורה אפשרית", אך סייג מיד כי לא ניתן יהיה לבצע אותה "לפני שני לילות ויום מההחלטה, ללא אפשרות להחזיר את הנוסעים". פרס אף הציע צעד אופרטיבי קונקרטי: אם תהיה נטייה לפעולה צבאית, "צריך לשגר כבר הערב 12 לוחמים (מוסווים כנוסעים) לקניה". לדבריו, "מבחינת המוסד זה אפשרי", אך הוסיף כי הדחיפות נובעת מכך שהטיסה הרלוונטית לניירובי יוצאת רק פעם בשבוע.

האם לשחרר מחבלים תמורת החטופים?

ככל שהתקרבה שעת האפס, גבר הלחץ הציבורי על הממשלה. שר התחבורה גד יעקבי דיווח לצוות השרים כי בפגישתו עם משפחות החטופים "כל הדוברים, פרט לאחד, תבעו מהממשלה לנהל משא ומתן על החלפתם". אותו משתתף חריג אף הציע להגיב באיום נגדי: "על כל ישראלי שהם יוציאו להורג, אנו נוציא להורג אחד מהערבים שהם תבעו להחלפה".

בישיבת הממשלה ב-1 ביולי הגדיר רבין את הרגע כ"שעת הכרעה בין שני כיוונים" – המשך הקו התקיף מול החוטפים או כניסה למשא ומתן. בדיונים הפנימיים נותר פרס אחד המתנגדים החריפים לכניעה לדרישות החוטפים. הוא הזהיר את עמיתיו כי "למשא ומתן יהיה בעתיד מחיר כבד – הגברת הטרור".

"הבעיה אינה תקדימים, הבעיה היא העתיד", אמר בישיבת הממשלה. "תמיד טענו שאף ממשלה אחת לא נכנעה, והפעם, האמריקנים אומרים: אל תיכנעו; הצרפתים אומרים: אנו עומדים איתנים; הגרמנים אומרים: אנו עומדים איתנים, וגם הקנייתים אומרים: 'אין אנשים', ואנו צריכים להיות מודאגים כאן מגורל האנשים בעתיד, ממה שיקרה למדינת ישראל ובאשר למעמדה בנושאי חטיפות, טרור וכו' בנוסף לדאגה לגורל האנשים באוגנדה. כאשר לעת-עתה, כל ארגוני הטרור, פרט לודיע חדאד, הסתייגו מהחטיפות, במידה רבה, בגלל עמידה העיקשת של ישראל".

רבין, לעומתו, הדגיש את המחיר בחיי אדם שעלול להיות לאי-היענות לדרישות. "אינני מוכן על רקע זה להסביר לציבור בישראל ולא לאף אחד אחר מדוע על גוויות מותר להחזיר ועל אנשים חיים לא", אמר, ברומזו כנראה להחזרתם של חללי צה"ל ממצרים באפריל 1975 בתמורה לשחרור מחבלים ואסירים ביטחוניים חיים.

בסופו של הדיון התקבלה פשרה: הממשלה הסמיכה את צוות השרים המיוחד להמשיך במגעים לשחרור החטופים, אך נמנעה מלקבוע כמה מחבלים תהיה ישראל מוכנה לשחרר ומאילו ארגונים. בהחלטה אף לא הופיע הביטוי "משא ומתן", אלא הניסוח כי על הצוות "להמשיך במאמץ לשחרור החטופים כולל החלפת עצורים בישראל". במקביל התעקשה ישראל שכל המגעים ימשיכו להתנהל באמצעות צרפת, שאותה ראתה כאחראית לגורל בני הערובה.

השיחות עם הרודן האוגנדי, והמרוץ אחר כל פיסת מידע

בין המסמכים שנחשפים נמצאים גם תמלילי השיחות החריגות שקיים אל"ם (במיל') ברוך (בורקה) בר-לב עם שליט אוגנדה אידי אמין, ששיתף פעולה עם המחבלים שחטפו את המטוס ואף ביקר אצל בני הערובה יותר מפעם אחת. בר-לב, שהכיר את אמין עוד מתקופת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לאוגנדה, גויס בניסיון לנצל את הקשר האישי ביניהם כדי ללחוץ עליו, למשוך זמן ולדלות מודיעין על מצב החטופים.

באחת השיחות פנה אליו: "אני חושב שיש לך הזדמנות שניתנה לך על-ידי אלוהים להציל אנשים ולהראות לעולם שזה לא נכון מה שאחרים דיברו עליך וכתבו עליך". בר-לב הזכיר לאמין את מערכת היחסים ביניהם ואמר: "אם אתה זוכר, תמיד נתתי לך עצה טובה, אף פעם לא נתתי לך עצה מוטעית".

תשובתו של אמין המחישה את הקו שניסה לקדם לאורך המשבר, כשבפועל צידד בחוטפים. "אני יודע היטב", השיב, "אך אתה יודע, אני בקשיים עכשיו". מיד לאחר מכן הבהיר מה מבחינתו הפתרון היחיד: "אתה יכול לעזור לי להציל חייהם של האנשים על ידי שחרור כל דרישותיהם". בר-לב לא ויתר וניסה להטיל את האחריות בחזרה על נשיא אוגנדה: "אעשה כמיטב יכולתי דרך ידידי, אך זו ארצך ואתה הנשיא ולך הכוח. אם משהו יקרה יאשימו אותך ואם תציל את האנשים תהיה איש קדוש".

"החלטה כזו – רק הממשלה כולה יכולה לקבל"

רק לאחר ימים של דיונים, לאחר שנוסו ערוצים מדיניים ונאסף מידע נוסף, השתכנעו מקבלי ההחלטות כי ניתן לצאת למבצע. ב-3 ביולי, שעות ספורות לפני היציאה לדרך, התכנסה הממשלה לדיון המכריע על מבצע החילוץ. רבין הבהיר לשרים כי מדובר בהחלטה חסרת תקדים, וכי "החלטה כזו – רק הממשלה כולה יכולה לקבל".

גם לאחר שהוצגה התוכנית המבצעית, איש מהמשתתפים לא הסתיר את הסיכונים הכבדים הכרוכים בה. פרס אמר לשרים כי הוא "בהחלט ובמפורש יוצא מההנחה, שאנו מסכנים חיי אזרחים. אין בליבי שום ספק בעניין זה", והוסיף: "הלוואי ולא ייהרג אף אחד ואני אראה בזה אצבע-אלוהים. איני רוצה לפתות את עצמי". פרס הגדיר את המבצע המתוכנן כ"אחת הפעולות הנועזות ביותר של ישראל", והדגיש כי "כמו בכל פעולה נועזה, יש בה בהחלט אלמנטים של סיכון, שאיני מקל בו ראש".

לצד החשש הכבד, הוא הציג גם את המשמעות הרחבה שראה בהצלחת המבצע: "אם היא תצליח, לפי דעתי – זה משנה את הרגשת תושבי הארץ". בהמשך עבר מהשיקול המבצעי לשיקול הערכי והרגשי, ותיאר את הזעזוע מהמחשבה על הפרדת החטופים הישראלים באנטבה: "המראה הנורא הזה, שבאים לשדה תעופה ושם לא מפרידים בין מבוגרים וילדים, אלא ישראלים ואחרים. המראה הזה, שגרמני וגרמניה מחורבנים עומדים עם נשק מול יהודים – אני לא יכול להירגע מזה. יש גם דברים אמוציונליים ואני יודע שאנו נוטלים עלינו אחריות כבדה ביותר".

לצד הדיונים הסוערים בממשלה, חושפים המסמכים גם את תפקידו החריג של ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין, שהפך בפועל לשותף למאמץ הלאומי. רבין הקפיד לעדכן אותו לאורך המשבר, ובשעות שבהן הממשלה שקלה להיכנס למשא ומתן ולשחרר מחבלים כדי להציל את החטופים, התייצב בגין לצידה למרות המחיר הציבורי והאידיאולוגי הכרוך בכך. לאחר התייעצות עם סיעת הליכוד הודיע כי מדובר ב"בעיה לאומית ממדרגה ראשונה" וכי אינו רוצה שיהיו "שיקולים של קואליציה ואופוזיציה". גם לקראת ההכרעה על מבצע החילוץ העביר בגין מסר חד וברור לממשלה: האופוזיציה "בעד בכל לב ומתפללים להצלחת המבצע".

ב-4 ביולי 1976, שבוע בדיוק אחרי החטיפה, נחתו מטוסי חיל האוויר באנטבה. לוחמי סיירת מטכ"ל פרצו לטרמינל, שחררו את בני הערובה והשיבו אותם ארצה. המחיר היה כבד: ארבעה בני ערובה נהרגו במהלך האירועים, ובמהלך המבצע נפל מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יונתן (יוני) נתניהו. חמישים שנה אחרי, הפרוטוקולים הסודיים חושפים עד כמה הדרך לרגע ההיסטורי הזה הייתה רצופה ספקות – ועד כמה רחוק היה המבצע מלהיות מובן מאליו.