כך עובדים הטילים המתפזרים מאיראן - ומה באמת אפשר לעשות מולם

עשרות נקודות האור הבוערות שצוללות בשמי המדינה כבר הפכו למראה המזוהה ביותר של המלחמה בעורף תחת מתקפות הטילים מאיראן. אם במבצע "עם כלביא" ביוני אשתקד שיגרה טהראן טילים מתפזרים בודדים, הרי שבסבב הנוכחי כמחצית מהארסנל ששוגר מבוסס על טכנולוגיית מצרר קטלנית: ראש קרב המשחרר עשרות פצצונות לרדיוס הרס נרחב, שכבר הובילו לפגיעות קטלניות בכמה זירות ברחבי הארץ תוך עקיפת חלק משכבות ההגנה המוכרות. איך זה עובד ולמה זה נראה אחרת מכל מה שהכרנו? N12 עושים סדר.

מה ההבדל בין טיל מתפצל לטיל מתפזר - ובמה מחזיקים האיראנים?

תא"ל (מיל') צביקה חיימוביץ', מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר, מסביר בשיחה עם N12 כי בטיל מתפצל כל אחד מתתי-החימושים ממשיך במסלול בליסטי עצמאי, "כמו טיל לכל דבר", ולכן מדובר באיום מדויק ומסוכן יותר. לעומת זאת, בטיל מתפזר (פזיר) ראש הקרב נפתח בגובה של כמה קילומטרים מעל הקרקע, והחימושים מתפזרים בנפילה חופשית מכוח האינרציה של הטיל. "הפיזור הוא לא נשלט", מדגיש חיימוביץ'.

לפי ההערכות, איראן אינה מחזיקה בטילים מתפצלים מתקדמים, אלא בראשי קרב פזירים - שמחליפים ראש קרב גדול אחד בעשרות פצצונות קטנות יחסית עם אפקט הרס דומה לזה של רקטות הגראד שחמאס שיגר בעבר לישראל בכמויות גדולות מרצועת עזה.

ד"ר יהושע קליסקי, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מוסיף כי מדובר למעשה בפצצות מצרר: "המטרה היא לפזר את הנזק על שטח גדול. במקום פגיעה נקודתית - מתקבל ריבוי פגיעות במרחב רחב".

במה שונה היירוט של טיל כזה?

כאן נכנסים לתמונה שלושה תרחישים מרכזיים, שמסבירים גם את התמונות החריגות שנראות בשמיים וגם את הפער בין יירוט מוצלח לבין הנזק בשטח.

תרחיש ראשון - אין יירוט

הטיל לא מיורט כלל. בגובה של כ-7 עד 10 קילומטרים ראש הקרב נפתח, והפצצונות משתחררות לאוויר. בלילה זה נראה לעיתים כמו "גשם של נקודות אור", תוצאה של חיכוך או מנגנוני ייצוב קטנים. החימושים מתפזרים על פני רדיוס של קילומטרים ופוגעים במספר מוקדים שונים - לעיתים בכמה יישובים במקביל.

תרחיש שני - פגיעה בגוף הטיל

המיירט פוגע בגוף הטיל, אך לא בראש הקרב עצמו. במצב כזה גוף הטיל נפגע או סוטה ממסלולו, אך ראש הקרב ממשיך לנוע קדימה בזכות האנרגיה הקינטית הגבוהה שלו. חיימוביץ' מסביר כי זה אחד האתגרים: גם לאחר פגיעה, ראש הקרב עשוי עדיין להתפזר. לעיתים מנגנון הפיזור יופעל כמתוכנן, ולעיתים הוא יתפרק כתוצאה מעומסים אווירודינמיים - אך בשני המקרים התוצאה דומה: פיזור פצצונות בשטח, לעיתים באופן בלתי צפוי.

תרחיש שלישי - יירוט מלא

המיירט פוגע ישירות בראש הקרב או יוצר פיצוץ קרבה עוצמתי מספיק כדי להשמיד את כל המערכת כיחידה אחת. במקרה כזה, מרבית הפצצונות מתפוצצות באוויר או יוצאות מכלל שימוש, והנזק מצטמצם לשברים בלבד. זהו התרחיש המועדף מבחינת מערכות ההגנה.

חיימוביץ' מדגיש כי מכאן נגזרת החשיבות הקריטית של יירוט מוקדם: "ככל שתיירט גבוה ורחוק - אתה תימנע מכל התופעות של התפזרויות ושברים". קליסקי מחזק: "אם מיירטים לפני הכניסה לאטמוספירה - הנזק לא יהיה כאן. ברגע שהטיל נכנס לשטחנו, הסיכוי למנוע את הנזק קטן יותר".

כמה שוקלת כל פצצונת ומה הנזק שהיא גורמת?

כל פצצונת שוקלת בין 2.5 ל-5 ק"ג, כאשר טיל אחד עשוי לשאת בין כ-20 ל-70 תתי-חימושים. למרות שמדובר במטען קטן יחסית לראש קרב של מאות קילוגרמים, האפקט המצטבר משמעותי מאוד בגלל הפיזור והרסיסים. "אם מישהו נמצא באזור לא מוגן - זה עלול להיות קטלני", מדגיש חיימוביץ'.

למה עד עכשיו דווקא הטילים האלה גרמו ליותר נזק?

למרות התחושה הציבורית, חיימוביץ' מדגיש כי לא מדובר בריבוי של טילים מתפזרים, אלא בכך שמעט מאוד טילים בכלל מצליחים לחדור את מערכות ההגנה. מתוך מאות שיגורים איראניים, "אנחנו מדברים על הרבה פחות מעשרה אחוז מהטילים" שמגיעים בפועל לשטח ישראל. אלא שכאשר אחד מאותם טילים שכן חודרים הוא בעל ראש קרב מתפזר - האפקט גדול בהרבה. טיל אחד כזה מייצר עשרות מוקדי פגיעה, כך שבמקום זירה אחת מתקבלות זירות רבות, ולעיתים בכמה יישובים במקביל - מה שמגדיל משמעותית את הסיכוי לפגיעה באזרחים ובמבנים.

קליסקי מסביר כי מדובר בנזק כפול: גם פגיעה ישירה של חלק מהחימושים, וגם נזק סביבתי רחב. "רדיוס הפגיעה הממוצע הוא בין כמה מאות מטרים ועד לטווח של 10 ק"מ", הוא אומר, "והמטרה היא לגרום לנזק סביבתי במרחב גדול ולייצר פגיעה במספר רב של מטרות ונפגעים ללא אבחנה".

האם יש להם יתרון מול מערכות ההגנה?

לדברי חיימוביץ', לא מדובר ביתרון טכנולוגי שמאפשר לאיראנים "לעקוף" את מערכות ההגנה, והוא אף מדגיש כי "האיראני יורה מה שהוא יכול ולא מה שהוא רוצה". האתגר האמיתי הוא בעיתוי היירוט: "אחד האתגרים הכי גדולים של קרב ההגנה הבליסטית זה ליירט את המטרות כמה שיותר גבוה וכמה שיותר רחוק", משום שכך ניתן להימנע "מהתופעות של התפרקויות והתפזרויות".

כאשר היירוט מתרחש רק אחרי שראש הקרב כבר נפתח והפצצונות השתחררו, גם יירוט מוצלח של הטיל עצמו לא מונע את הפגיעה - שכן עשרות החימושים כבר בדרכם לקרקע. לכן לא מדובר בנשק שחודר טוב יותר את שכבות ההגנה, אלא בכזה שמנצל את חלון הזמן עד היירוט, ומגדיל את הנזק אם הפיזור כבר התרחש.

האם ניתן למנוע את ריבוי הפגיעות?

"אין פה הרמטיות", אומר חיימוביץ'. "האם נגיע למצב של 100% הצלחה ואפס פגיעות? התשובה היא לא. יש כאן תחרות מתמשכת - גם הצד השני לומד, מפיק לקחים ואינו סטטיסט במגרש הזה. זה קרב כמעט אינסופי של התאמות ושיפור יכולות". קליסקי מדגיש כי הפתרון המרכזי בהיבט הביטחוני נותר שדרוג מערכות היירוט על מנת לפגוע וליירט את הטיל נושא פצצות המצרר הרחק משטח מדינת ישראל.

מה אפשר לעשות אחרי שהפצצונות מתפזרות?

התשובה הקצרה: כמעט ואין מה לעשות טכנולוגית. לדברי חיימוביץ', "כשיירוט מתרחש אחרי שראש הקרב כבר נפתח והפצצונות השתחררו - גם יירוט מוצלח לא מונע את הפגיעה". בשלב הזה כל אחד מתתי-החימושים ממשיך במעוף בליסטי, ולכן במקרים מסוימים מערכות ההגנה בשכבות הנמוכות יכולות לנסות ליירט חלק מהם, אך "האתגר פה הוא שיש עשרות כאלה", מה שהופך את האירוע למורכב מאוד מבחינה מבצעית.

לכן הדגש העיקרי הוא על מניעה מוקדמת: "ככל שתיירט את זה גבוה ורחוק", הוא מסביר, ניתן להימנע מראש מהתפזרויות ומהשלכותיהן, ואף להביא לכך ששברים - אם יהיו - ייפלו מחוץ לגבולות המדינה. משלב הפיזור ואילך, המענה המרכזי עובר לעורף: "הדבר היחידי שהאזרח יכול לעשות זה להישמע למדיניות המיגון", מדגיש חיימוביץ', כשדווקא הפיזור הרחב הוא הסיבה לכך שהתרעות ניתנות לאזורים גדולים יותר.

האם ממ"ד מגן גם מפגיעה ישירה?

התשובה החד-משמעית היא כן. ממ"ד תקני, בעל קירות בטון בעובי של לפחות 30 ס"מ, מספק הגנה מלאה. הפצצונות הללו קטנות מדי מכדי לחדור בטון מזוין. אם ניכנס למרחב המוגן, כמעט בוודאות נצא ללא פגע.

ומה לגבי פצצונות שלא התפוצצו?

פצצונות רבות נותרות כ"נפלים" על הקרקע ועלולות להתפוצץ גם זמן רב לאחר האירוע. "מדובר במעין מוקש שעלול להידרך ולהתפוצץ במגע אדם ולגרום לפציעות חמורות ואף למוות", מזהיר קליסקי. לכן ההנחיה ברורה: לא לגעת, להתרחק ולדווח מיד למשטרה.