בין רצועת ביטחון לממשלת לבנון: כך אמור להיראות ניצחון ישראלי על חיזבאללה

חיזבאללה ספג מכה קשה במבצע "חיצי הצפון" בספטמבר אשתקד - אך רחוק מהכרעה. למרות הפגיעה, ארגון הטרור מחזיק עדיין בכ-20% מיכולותיו, ממשיך לשגר עשרות רקטות וכטב"מים מתאבדים לשטח ישראל מדי יום, ושומר לפי ההערכות גם טילי נ"ט וטילי חוף-ים המאיימים על נכסים אסטרטגיים. במקביל, כוח רדואן, שנחשב ליחידת העילית של חיזבאללה, מונה אלפי לוחמים הפרוסים באופן מבוזר מעבר לגבול.

לנוכח ההפרות החוזרות של הסכם הפסקת האש, וביתר שאת מאז הצטרפותו של חיזבאללה למערכה, בישראל כבר התגבשה ההבנה: חזרה לסטטוס קוו שלפני המלחמה אינה אופציה. השאלה המרכזית כעת אינה רק כיצד להעמיק את הפגיעה בארגון - כפי שנעשה בימים אלה בתמרון הקרקעי בדרום לבנון ובגלי התקיפות האוויריות - אלא מהו ה"אנד-גיים" של המערכה, ולאיזו תוצאה ריאלית ישראל צריכה לשאוף.

לבנון לא תפרק את חיזבאללה

פרופ' אייל זיסר, מומחה ללבנון וסוריה מאוניברסיטת תל אביב, מסביר בשיחה עם N12 כי "המטרה האידיאלית מבחינת ישראל בלבנון - מה שלא רלוונטי לגבי עזה - היא שמישהו אחר, שישנו מן המוכן, כלומר ממשלת לבנון וצבא לבנון, יתפסו את מקומו של חיזבאללה כמי ששולט בחיי האנשים בלבנון וכמי שמחזיק נשק ופועל באופן שיוצר איום על מדינת ישראל. אבל לממשלת לבנון אין את היכולת, אין את הכוח, ואין גם את הרצון לפעול נגד חיזבאללה - לא רק להצהיר, אלא גם לפעול".

הפער הזה בין הרצוי למצוי מוביל למסקנה מפוכחת יותר לגבי יעד הסיום של המערכה. לדברי זיסר, "היעד הריאלי הטוב ביותר שישראל יכולה להשיג במאבק מול חיזבאללה הוא פגיעה אנושה בארגון, שמזה אנחנו עוד רחוקים, באופן שיאפשר לממשלת לבנון לקבל על עצמה את האחריות ואת השליטה במדינה, דבר שלא היה בידיה כבר קרוב ל-30 שנה. כל דבר אחר יקנה לנו שקט מסוים לזמן מסוים, עד שנצטרך לחזור לסיפור מחדש".

לא רק הגבול: הקרב האמיתי הוא על ביירות

במקום חיסול מוחלט של הארגון, התפיסה המסתמנת היא הסרת האיום שהוא מייצר. "אפשר להכות בעוצמה בחיזבאללה. יכול להיות שיישארו אנשים שתומכים בארגון, ויכול להיות שיהיו פעילים שימשיכו לשאת נשק, אבל העניין הוא כמו במקרה של חמאס - נטרול היכולת לפגיעה משמעותית ביכולות הצבאיות והמבצעיות, וזה דבר שאפשר להשיג. אנחנו מתלוננים על כך שחמאס עוד נשאר בעזה, אבל מצד שני היכולות המבצעיות שלו אינן מהוות איום כפי שהיו, ולכן אפשר לעשות הרבה יותר בתחום הזה. גם אם לא נכבוש את לבנון, וגם אם נכבוש - לא בטוח שנגיע עד האחרון. אבל כשאנחנו מדברים על האיום, את האיום הזה אפשר להסיר".

לפי שרית זהבי וטל בארי ממרכז עלמא, נקודת המוצא חייבת להיות ריאלית: חיזבאללה לא יתפרק מנשקו באופן וולונטרי, וממשלת לבנון חוששת ממלחמת אזרחים ולכן לא תעשה זאת בעצמה בטווח הזמן המיידי. מכאן נגזרת מסקנה דומה לזו של זיסר - אין לבנות על פתרון חיצוני, אלא על פגיעה עמוקה בארגון עצמו.

זהבי ובארי מדגישים כי הבעיה איננה רק בדרום לבנון, אלא בלב המדינה. "הפעילות צריכה להתחיל מצפון לדרום ולהתמקד בביירות - ביירות כמושג ולא כשטח גאוגרפי", הם מסבירים - כלומר במנגנוני השלטון, הכלכלה והחברה שמאפשרים לחיזבאללה לפעול. במילים אחרות, גם אם צה"ל יצליח לטהר את קו הגבול, ללא פגיעה במערכת שמזינה את הארגון - הוא ישתקם.

רצועת ביטחון? פתרון חלקי בלבד

אחת הסוגיות המרכזיות שעלו בהקשר זה היא רעיון רצועת הביטחון או "באפר-זון". "באפר-זון של 10 ק"מ לא רק שאינו נותן מענה מלא, אלא גם עלול לסבך אותנו יותר", סבור זיסר. "הם יכולים לשבת במרחק של 11 ק"מ ולירות על הכוחות שלנו שנמצאים בשטח של הבאפר-זון. זה כן נותן עוד 10 ק"מ, אולי קצת יותר, של הגנה ליישובי הצפון, שבהם היום אי אפשר לקיים חיים נורמליים - גם בשל החשש מתקיפות של חוליות וגם בשל ירי מתמשך של טילים ונ"ט, שהטווח שלהם הוא 20-15 ק"מ".

לכן, הוא מבהיר רצועה כזו יכולה לתת מענה למציאות הבלתי נסבלת של יישובי הצפון, אבל לא פתרון מלא, ובטח שלא מספיק כשמדברים על היכולת של חיזבאללה לשגר רקטות לעבר חיפה, המרכז ואפילו עוטף עזה, כפי שקרה לפני ימים אחדים. "בשביל זה צריך להשיג שליטה - גם אם לא מדובר בכיבוש של שטחים נרחבים נוספים", מבהיר זיסר.

גם לפי זהבי ובארי, רצועת ביטחון לא יכולה להיות יעד אלא אמצעי בלבד. לדבריהם, "לאחר השלמת טיהור אזור דרום הליטאני, ניתן לדון על התנאים ליצירת הבאפר-זון, כגון נסיגה של צה"ל שוב לחמשת העמדות, מה שיאפשר אכיפה משם. הכול בכפוף לתוצאות הקמפיין באיראן, הדיאלוג מול ממשלת לבנון והפעילות שלה נגד חיזבאללה". הם מוסיפים כי עצם הדיון על הבאפר-זון יהווה סוג של "מקל וגזר" בלחץ על לבנון לפעול נגד חיזבאללה בביירות.

"אם נטהר וניסוג - לא השגנו כלום"

זיסר מזהיר כי "אם אנחנו כמו במבצעים קודמים ניכנס, ננקה, נטהר וניסוג - הם יגידו שניצחו והכול יחזור בחזרה, אז לא השגנו שום דבר". לפי זהבי ובארי, נקודת המבחן האמיתית טמונה בשאלה כיצד שומרים על ההישגים. הם מדגישים כי ישראל חייבת לשמור לעצמה את היכולת להמשיך ולפגוע בכל מה שקשור לחיזבאללה בכל מקום בלבנון לאורך זמן, כחלק ממה שהם מגדירים "מדיניות של החלשה אסטרטגית קבועה, שנים קדימה".

לכן, הם מציעים סט מהלכים שמשלב בין המשך סיכול ההתעצמות של חיזבאללה לבין צעדים מבניים בלבנון עצמה. ברובד האזרחי-מדיני, ממשלת לבנון תחזק את ריבונותה מביירות כלפי הדרום, ולא להפך. לשם כך עליה להכריז על חיזבאללה כארגון טרור, להוציא מחוץ לחוק את המערכות האזרחיות והכלכליות שלו - בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה והעסקים - ולנתק קשרים עם איראן.

במקביל, הם מדגישים את הצורך במאמץ בין-לאומי רחב לפגיעה במקורות המימון של חיזבאללה, וכן בצעדים פנימיים בלבנון: ניקוי גורמים משתפי פעולה מצבא לבנון, חיזוקו לאחר מכן, ובלימת הברחות הנשק מסוריה באמצעות תיאום בין המדינות. עם זאת, מודגש כי אין להניח שלבנון תיישם צעדים אלו בטווח המיידי.

דבר אחד בטוח: האחריות הביטחונית תישאר בכל מקרה בידי ישראל. לכן, זהבי ובארי מציעים לפעול לנטרול תשתיות חיזבאללה מדרום לליטאני, ולאחר מכן לבחון יצירת אזור חיץ בעומק של כ-10 ק"מ שבו לא תתאפשר חזרה של תשתיות הארגון. לצד זאת, ישראל תידרש לשמור לאורך זמן על מדיניות של החלשה אסטרטגית מתמשכת - תקיפות נגד כל ניסיון שיקום והתעצמות.

"היעד הרחב יותר הוא מציאות שבה חיזבאללה אומנם אינו נעלם - אך מוחלש, מוגבל ופחות מסוכן, באופן שיאפשר תקופה ממושכת של יציבות וביטחון לתושבי הצפון", הם מבהירים.