"פחדתי שהוא יחטוף, העדפתי שאני אוכל את הכדור": מאז 7 באוקטובר אנחנו עדים לעוד ועוד סיפורי גבורה ואומץ לב. והפעם – הסיפור הבלתי נתפס של רחמים וישי. באותה שבת ארורה, רחמים נורה בראשו בידי מחבלים שהצליחו לחדור למוצב, סמוך לזיקים. הוא הצליח לברוח לממ"ד, ובו מצא את ישי - שסגר שבת ראשונה כטבח. בשבריר שנייה, תחת אש, ישי החליט לחלץ את רחמים במכוניתו ונורה אף הוא בדרך. בריאיון מיוחד ששידרנו אמש (רביעי) ב"מהדורה המרכזית", השניים נפגשו שוב ונזכרו ברגע שהפך אותם לאחים לכל החיים.
"זה נס שהוא לידי בכלל", אמר ישי בחיוך. "לא ציפיתי שנגיע למקום הזה, עברנו משהו מטורף". השניים לא נפגשו מעולם. רחמים ישי, גולנצ'יק בן 28 בסדיר, התגייס אחרי 9 שנים בישיבת הסדר. לעומת זאת ישי יעקובי, בן 19 מאשקלון, סגר את השבת הראשונה שלו במוצב מש"א ארז - סמוך לזיקים.
רחמים וחבריו ליחידה יצאו להילחם במחבלים שחדרו למוצב. "הם בעצם התקדמו עד מרחק קצר מאוד, וחטפנו יריות", הוא מספר. אופיר ציוני ז"ל, שנלחם כתף אל כתף עם רחמים, נהרג אף הוא בקרב מאש המחבלים. מיד אחריו, רחמים נורה בראשו. "לא כל כך הצלחתי לנשום", הוא נזכר. "המחבל זרק רימון לוודא הריגה. ראיתי את החלק העליון שלו כבר מלא באש ואת החלק התחתון שלו עוד ירוק מלמטה". בתושייה של רגע הוא בוחר בחיים: "אני לא נותן לרימון הזה להרוג אותי. אני נעמד ורץ אחורנית. ברגע שהרימון מתפוצץ, המחבל חושף את הראש שלו פעם ראשונה כי הוא רוצה להתקדם – ומכאן כבר פריינטה מחסל אותו".
"המטרה: לחלץ את ישי"
רחמים רץ לממ"ד, פצוע ומלא בדם, ופוגש לראשונה את ישי הטבח. "ראיתי את כל הפנים שלו. בהתחלה הייתי קפוא. נתקעתי. לא הייתי יכול לעשות כלום. הייתי בהלם". ישי, שקיבל אישור להכניס לבסיס את רכבו הפרטי, מבין שחייו של רחמים תלויים בו ומחליט לעשות מעשה: "אמרתי: המטרה שלי להוציא את ישי. זה היה הדבר הכי חשוב לי. אמרתי לו שהרכב שלי שם ורצתי לחדר להביא את המפתחות של הרכב. מאותו רגע אמרתי 'אני לא עוזב אותו, אני נשאר איתו. אהיה איתו בבית חולים עד שההורים שלו יבואו'".
"השער היה נעול, נכנסתי בו עם הרכב", משחזר ישי. הוא נהג בטירוף כדי להביא את רחמים לבית החולים. במרחק של כקילומטר מהמוצב הוא מבחין בסוואנה צה"לית. "ראיתי מישהו מתרומם מכיוון השוליים, הייתי בטוח חייל שלנו", הוא נזכר. הם מחליפים מבט חטוף ואש כבדה נפתחת לעברם. "הכדורים עפים. כל הרכב משתגע ואז טק – חטפתי כדור".
"הסתכלתי עליו לראות שהוא לא חטף. פחדתי. העדפתי שאני אוכל את הכדור"
ישי יעקובי
ישי ממשיך לנסוע במהירות, עם כדור בגבו. "ראיתי שחור בעיניים. רחמים צרח עליי 'סע' ופשוט שמתי את הרגל על הגז ולא עזבתי. הסתכלתי עליו (על רחמים) לראות שהוא לא יחטוף. פחדתי. העדפתי שאני אוכל את הכדור". ישי ממשיך לדהור לבית החולים ברזילי כששניהם במצב קשה. הרופאים חיכו, הוא התמוטט ומאז לא התראו.
ההתמוטטות, הניתוח - והמפגש המרגש
כששניהם התעוררו מהניתוחים, אף אחד מהם לא יודע אם השני חי. ואז הגיע המפגש המרגש: "הייתי כל כך מאושר. זה הדבר שאני הכי רציתי שזה יקרה". רחמים המשיך: "אין מילים לתחושה של לפגוש את הבן-אדם שבזכותו אתה חי". בשנתיים הקרובות רחמים יעבור סדרת ניתוחים לשחזור הלסת, וימשיך לשיקום ארוך באיכילוב. ישי עדיין משתקם מהכדור שחטף, סמוך לעמוד השדרה.
הקשר בין השניים הוא יום-יומי והחיבור ביניהם הוא נצחי. "לא יודע מאיפה בא לי האומץ לעשות את מה שעשיתי", מסכם ישי. "אבל אם חס וחלילה היה צריך לעשות את זה עוד פעם, הייתי עושה את זה".