סרן במילואים בר כהן (30) לוחם אש בתחנת בני ברק, היה בדרכו לעוד משמרת שגרתית בתחנה הכיבוי, כשמחבלי החמאס פתחו במתקפת הפתע על ישראל בבוקר שמחת תורה. "06:30 בבוקר אני בדיוק יוצא מהבית ביפו לכיוון התחנה ואני שומע אזעקה של ירי טילים. כמו את כולנו במדינה, זה תפס אותי בשוק. אני בודק באפליקציה של פיקוד העורף ולא רואה שום דבר. אז אמרתי לעצמי שזאת בטח טעות".
"עליתי לקטנוע, חיברתי את הקסדה לרדיו בדיבורית", ממשיך כהן לתאר, "ואני זוכר שאני שומע את הקריינית אומרת 'ככל הנראה היה ירי טילים מעזה'. אני אומר לעצמי שהאזעקות היו אמיתיות, חשבתי שיתחיל עוד סבב לא ארוך, ואז אני מגיע לתחנה ומתחילות להגיע התמונות של המחבלים על הטנדרים ברחובות שדרות, ואני מבין שמשהו גדול קורה כאן".
זמן קצר לאחר מכן קבוצת הוואטסאפ של מפקדי המחלקה בגדוד 52 בחטיבה 401, שכהן הוא אחד מהם נכנסת לכוננות מבצעית. "אנחנו מיד מתחילים לדבר בינינו המפקדים של המילואים", משחזר כהן, "ומבינים שזה עניין של זמן עד שיורידו את כולנו לדרום. במקביל אני מתחיל להודיע למפקדים שלי בכיבוי, שככל הנראה בזמן הקרוב יוציאו לי צו מילואים - ובאמת אחרי מספר שעות אני מקבל קריאה להתייצב".
כשהוא משאיר מאחוריו את אשתו ליז, שלה נישא לאחרונה, ורגע לפני שנכנס לתפקידו החדש כממלא מקום מפקד צוות בכיבוי והצלה, כהן יוצא למילואים. "מאז 100 ימים אני במילואים, מהכניסה הקרקעית הראשונה, אנחנו בפנים, בתוך הרצועה".
הגדוד של כהן משרת בתוך חטיבה לוחמת סדירה, מהראשונים שנכנסים ומאחרונים שיוצאים. "בכל ימי הלחימה היינו באינטנסיביות וברצינות, היחס אלינו המילואימניקים כאל אחרון הלוחמים הסדירים, ככה גם אנחנו מתייחסים לעצמנו, לאור הלחימה הזאת שנכפתה עלינו", הוא מעיד.
"מכירים כבר את הבוץ של עזה"
"רוב החבר'ה שלנו בפלוגת המילואים הם בוגרי 'צוק איתן', אז רובם מכירים כבר את הבוץ של עזה", הוא מספר על שגרת הלחימה. "כמו את כולם, גם אותנו הפתיע העיתוי, אבל בסוף את השטח ואת החמאס אנחנו מכירים. הכנו את עצמנו מאוד טוב לכניסה, הכנו מאוד טוב את הטנקים, את נהלי הקרב ובאמת נכנסנו כמו כל הכוחות הסדירים בכניסה".
"נכנסנו ונלחמנו בעיקר בצפון הרצועה", הוא ממשיך לתאר את מה שעובר על הפלוגה שלו, "בהתחלה נתקלנו באויב מאוד דל, אבל לאחר שהעמקנו את הכניסה השטח נהיה יותר צפוף והתחלנו לראות את האויב יוצא מבין הפירים, מבין הסמטאות, התחלנו לראות אותו ממש במרחבים מול העיניים והכל נהיה מאוד מאוד מוחשי. כל המשימות שקיבלנו הצלחנו בהן. תחושת ההצלחה מאוד טובה ללוחמים ולנו".
"הייתה לנו התלבטות, בין המפקדים, אם להגיד לחיילים להכין מכתב פרידה או שממש להתקשר להיפרד", הוא מספר, "אבל החלטנו שכדאי שהלוחמים ידברו רגיל לפני הכניסה הקרקעית לעזה, כדי שהאנשים בבית לא יפחדו. אני השתדלתי לשדר לאשתי ולמשפחה 'עסקים כרגיל' ופשוט נכנסתי והתנתקתי, כי בראיה שלי זה מכניס לאובר לחץ, הפרידות האלה וההכנה למשהו שאי אפשר להיות מוכן אליו. דיברתי עם אשתי כרגיל, השארתי את זה כאילו זה עוד יום במילואים".
"בדיוק תכננו ירח דבש"
בר וליז התחתנו לפני חצי שנה. "המלחמה תפסה אותי, אחרי קורס לקראת תפקיד הסגן מפקד צוות והייתי באמצע חניכה של ממלא מקום מפקד צוות בכבאות", הוא מספר. "ליז סטודנטית לאומנות ועובדת במשרד עורכי דין. הכול קרה תוך כדי תכנונים לירח דבש", הוא משתף.
למרות המרחק ולמרות המציאות שנכפתה עליו, ניסה כהן לשמור על קשר יומיומי עם רעייתו, עד שנכנס עם פקודיו לעזה. "היו הרבה שיחות, היה הרבה יחס כמה שאפשר במסגרת הפעילות וברגע שנכנסים יש איזשהו נתק, אבל גם כשאתה בפנים משתדלים להעביר מסרים מהשטח הביתה. עושים את זה דרך החבר'ה שנמצאים מאחורה בקשר. מבקשים מהם שימסרו בבית שהכול בסדר. מעין 'הודעות קטנות הביתה' שעוברות דרך 'החמ"ל האחורי'". כהן מוסיף שמאז הכניסה לעזה יצא למספר התרעננויות בבית, אבל לאחר מכן שב לגדוד בעזה".
"3 חברים נפלו בקרב"
הוא משתף באתגרים בפיקוד על גדוד לוחמי מילואים: "בסוף כשאתה מסתכל על התותחן שלך, אתה רואה אבא לשלושה ילדים ועוד ילד שהיה בבטן בסוף החודש התשיעי בתחילת הלחימה ונולד במהלך הלחימה. אתה מסתכל עליו ואומר לעצמך 'אני חייב לשמור עליו הכי חזק ולהגיע למצב שהוא חוזר הביתה בשלום ללידה של אשתו'. ואתה מסתכל על הנהג שלך ועל הטען שלך שהם חברים מאוד טובים שלך ואתה רוצה לשמור עליהם. ואתה מסתכל גם על החבר שלך, שנמצא בטנק שלידך, והוא חבר שלך מהבית, וגם לו יש איש צוות בן 40 עם שישה ילדים, ואתה פתאום אומר – 'האנשים האלה צריכים לחזור הביתה בשלום'".
"אבל אז מתחילה הלחימה", הוא ממשיך לספר. "ורק בפלוגה שלנו שלושה חברים שנלחמתי איתם נפלו בקרב", הוא אומר בצער. "אחד מהם, רס"ל במיל' אוריה מש ז"ל, היה בן 37 עם שישה ילדים וזה מאוד קשה".
הוא מדבר גם על חברו רס"ר במילואים יעקב עוזרי ז"ל שנפל באירוע אחר. "עוזרי היה טען בטנק, הוא נפגע לאחר ירי נ"ט לעבר הטנק. היינו ממש טנק אחד ליד השני - מצד אחד אתה חושב עליו, מצד שני הייתי כל כך קרוב לזה, ואתה אומר הגומל. מאז היו מספר אירועים כאלה, שהייתי צריך להגיד אחריהם הגומל", הוא משתף.
אני שואל אם במהלך הלחימה הוא נתקל בקולות מצד לוחמי מילואים שרצו לעזוב ולחזור לחייהם באזרחות. "לא היה דבר כזה", הוא אומר מיד. "כולנו מבינים את סדר גודל של המלחמה הזאת, של האירוע שהיה ב-7 באוקטובר, כולנו מבינים את הנחיצות ואת החשיבות של הדברים, כולם יודעים ומבינים למה הם פה ולמה הם עושים את זה. להפך אנשים התנדבו - הייתה אפילו התגייסות יתר. ואנשים ממש נלחמו על מקומות בשיבוצים".
"קודם כול החטופים"
באחת המשימות המבצעיות של הכוח של כהן, הוא נדרש לשלב בין המיומנות שרכש באזרחות כלוחם אש בכבאות והצלה, להצלת חיי הלוחמים שלו: "גדוד 52 היה במשימה מבצעית בכיכר פלסטין וביצענו התקפה על אחד מהמבנים. בזמן שלוחמי החי"ר פשטו על מבנה שבו שהו מחבלים וטיהרו אותו בעזרת רימונים, התלקחה אש ופרצה שרפה שסיכנה את הלוחמים". כהן נקרא לתת תחת אש הנחיות התגוננות לחיילים וכך הציל את חייהם.
"אני שומע על האירוע בקשר הגדודי מהמ"פ של פלוגת החי"ר", הוא משחזר. "זה היה אירוע רציני, היו שני חיילים שעלו לקומה יותר גבוהה ונלכדו בשרפה. נסעתי לזירה, חברתי לקשר הפלוגתי, כשאני מקבל את הפרטים ולומד מיד את האירוע. מהאינסטינקט הראשוני ככבאי, אני מיד רוצה להיכנס למבנה הבוער, כי אני רגיל שזה מה שאנחנו עושים. אבל תופסים אותי, ואני ממש מתאפס ומבין שאין לי כאן כלים להיכנס לבית הבוער. אני עולה יחד עם הלוחמים לבניין צמוד לבניין הבוער, אנחנו יוצרים קשר עם שני הלוחמים שנלכדו בשרפה ומתחילים להפעיל אותם בקשר עד לחילוץ בטוח שלהם".
לפני סיום אני שואל את סרן כהן, איך שומרים על המוטיבציה אחרי 100 ימים בעזה, והוא עונה בלי היסוס, "אנחנו מאוד מאוד מבינים למה אנחנו כאן ומה אנחנו עושים. כל הזמן בראש שלנו נמצאת המחשבה שישנם חטופים ששבויים בידי החמאס. אין סיבה שאנחנו נגיד משהו ונתלונן, כל עוד החטופים בעזה. זאת ברירת מחדל מבחינתו להיות בשטח ולנסות להשיב אותם הביתה. ברור שכולנו מתגעגעים לחיים שהשארנו בבית, זאת לא המציאות שפיללנו אליה, אבל קודם כול החטופים".