"פגוש את הלוחמים": 110 ימים עברו מאז תחילת המלחמה וצה"ל ממשיך לנשל את חמאס מיכולותיו בכל חלקי הרצועה. אמש (שני), בצל ההודעה על האסון הכבד במרכז הרצועה, הודיע צה"ל כי הושלם כיתור העיר ח'אן יונס. כתבינו, בן כספית ועמית סגל, יצאו מאולפן "פגוש את העיתונות" ונכנסו לעזה - שם הגיעו לפגוש את הלוחמים. הם שוחחו עם כוח חטיבה 55 – שמעו מהם שבעומק הרצועה אין ויכוחים על פוליטיקה ועל עילת הסבירות, אלא רק געגוע עמוק למשפחה ולשגרה, לצד רצון להמשיך ולהילחם עד הניצחון.
בדרך ללוחמים, ראינו שיירה של טנקים – סמל העוצמה הישראלית. בהמשך, עברנו בסמוך לגדר ההפרדה, ליד אחד מ-29 הפרצות שדרכן חדרו המחבלים לשטח ישראל – סמל הקונספציה והמחדל הבלתי נתפס. לאחר דקות ארוכות של נסיעה דרך שכונות שהפכו לשדה קרב – הגענו לח'אן יונס ופגשנו את סא"ל במיל' אורי, מג"ד 7029, שלא ראה את אשתו ושני ילדיו מאז תחילת התמרון הקרקעי, בשירות שהביא אותו לזכות בפרס: "שיאן המילואים של תל אביב".
פוליטיקה? "אני רק רוצה מקלחת"
סא"ל אורי סיפר שעושה בממוצע 130 ימי מילואים בשנה. על האמירה שזה "לא תל-אביבי מצידו", השיב: "אני חושב שזה דווקא כן. כל המטה שלי הוא תל-אביבי, מהסמג"ד, דרך קצין האג"ם ועד מפקד מכלול". עוד סיפר כי רוח הלוחמים נותרה בדיוק כפי שהייתה בתחילת המלחמה: "נקראנו לדגל ואנחנו עומדים במשימות. ונעשה את זה עד מתי שיגידו לנו".
ויכוחים על פוליטיקה?
"אין. לא מדברים על זה. השיח הוא בכלל לא על האג'נדה. זו אחת המלחמות הכי מוצדקות שהיו למדינת ישראל. לכולם ברור לגמרי מה אנחנו עושים פה ולמה אנחנו פה". על השאלה איך הוויכוח הסוער בחברה הישראלית לא חודר אל תוך הצבא ענה: "קודם כל, טכנולוגית יש מחסור. טוב שאין קליטה. בסופו של דבר, אם הייתי יכול לבקש דבר אחד, הייתי מבקש מקלחת. אני בלי מקלחת 45 יום".
"לא קשה לי עם כלום, חושבת רק על הילד"
"זה היה מורכב בהתחלה", תיארה רס"ן במיל' הדר – קצינת הקשר הגדודית והלוחמת הראשונה שנכנסה לעזה. "בסוף, המוצב הזה הוא מוצב די גברי. אבל אני רק נראית שברירית". הדר נשואה לאיש קבע ואימא לגפן בן השלוש, שנמצא כעת אצל סביו וסבתו. "ראיתי אותו לא מזמן כשיצאתי להתאווררות", היא סיפרה. "לא קשה לי עם כלום – לא עם התנאים ולא עם הגברים, גפן זו המחשבה היחידה שעוברת לי בראש".
הווילות המפוארות עם עצי התפוז בחצרות מציפות שוב את השאלה מדוע בכלל התחילה המלחמה. "זה סבב שני שלי בעזה אחרי 'צוק איתן'", הסביר סרן במיל' רועי – סמ"פ תרמ"ש. "נכנסנו מתוך ידיעה שהאנשים האלה גרים במקום צפוף ושאין להם מה להפסיד. הם חיים בקינים של טרור".
מה הכי חסר לך פה?
"למצוא את החטופים ואת ההנהגה של חמאס. זה כל מה שמעניין אותנו. קודם כול החטופים. להחזיר את האנשים הביתה". עברנו דרך בבית ספר לנערות, שבצמוד אליו היה בית של פעיל חמאס ובו כל אמצעי הלחימה שניתן להעלות על הדעת. "אנחנו במרחב לחימה שהוא היה גם בפירים, גם תוואי לוגיסטי של מנהרה וגם מארב על הגבעה", הסביר רועי.
"כמה שצריך", השיבו הלוחמים פה אחד על השאלה כמה זמן יסכימו להישאר ברצועה. "אנחנו מוכנים להיות פה כמה שיהיה צריך בשביל שלא יקרה שוב מה שקרה ב-7 באוקטובר", הדגיש רס"ל במיל' אליקים ברנר. רס"ל במיל' נועם הוסיף: "הם ברחו כמו עכברים. מי שמגיע, מהר מאוד מוצא את הסוף. אנחנו מלאי עוצמה ורוח – ונעשה הכול".
כמה תישארו? "כמה שצריך"
נועם ביקש להבהיר לציבור כי כמו הלוחמים, גם הוא נדרש לשמור על עוצמה: "אנשים מאחורה שומעים בבוקר את ה'הותר לפרסום', אבל הם לא שומעים את העוצמה ואת היום-יום של המעשים החזקים שאנחנו עושים פה". את הדברים אומר נועם בגאווה, בשעה שבבית מחכה לו הדר – ומטפלת סטודנטית לתואר שני שמטפלת לבדה בשני תינוקות.
העוצמה הזו, שאותה ביקשו הלוחמים להעביר דרכנו בכתבה, מתגלמת בכל אחד מהסיפורים ששמענו. באנשים המדהימים ששמים את טובת המדינה לפני טובתם האישית כבר יותר מ-100 ימים. ואיכשהו, באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.