מאז 7 באוקטובר מירב לשם גונן, אימא של רומי שנחטפה מפסטיבל הנובה, עצרה הכול והתגייסה למאבק להחזיר את בתה. היא עזבה את הבית בצפון, עברה לגור באוהל ב"כיכר החטופים" והתרוצצה בין אולפנים כדי להשמיע את זעקתה. במשך יותר מחודשיים ליווינו אותה: מהפעימה שבה ציפתה שבתה תחזור – ועד השבוע הזה, שבו אזרה כוחות והסכימה לראשונה לראות את הרכב המנוקב מכדורים שממנו נחטפה רומי.
"זה נראה כמו בית קברות", אמרה בכתבה ששידרנו אתמול (שבת) בערב ב"חדשות סוף השבוע" – בפעם הראשונה שנכנסה למגרש המכוניות ההרוסות במושב תקומה. "זה האופנועים שהם (מחבלי נוח'בה) נכנסו איתם. יש משהו משמח בלראות שהם כאן. שהבעלים שלהם כבר לא איתנו".
"יש לי הימנעות מהרבה מאוד דברים. יש כל כך הרבה הדחקה בתקופה הזאת, בלעדיה היה לי נורא קשה להתמודד", היא מספרת. "אין לה ברירה, היא חייבת להדחיק". כשבימים האחרונים עולה שוב המילה "עסקה", לשם גונן מצננת את ההתלהבות: "כבר היה רגע שזה היה מה זה קרוב, והיא אוטוטו הייתה אמורה לצאת – וזה לא קרה".
בין אופטימיות לשיברון לב
את הכתבה התחלנו לצלם יום לפני הפעימה שבה רומי הייתה צפויה להשתחרר. גם ברגע ההוא, היא סירבה להישבר. "איך אני יכולה לקרוס עכשיו כשיש לי ילדה שם?", אמרה אז. "שמים בצד את כל מה שיכול לגרום לקריסה ומתעסקים במה שצריך לעשות".
מאחורי מירב עומדת משפחה ענקית – והיא מקור הכוח שלה. רומי היא הבת השלישית מתוך חמשת הילדים שלה ושל בעלה לשעבר איתן. על השאלה "מה שלומך", שאלה סתמית שנהפכה קשה כל כך מאז אותה שבת שחורה, השיב: "אני בינארי: יש 0 – שזה לקחו לנו את הילדה, ויש 1 שזה כשיחזירו אותה. בין זה לזה אני משתדל להתנהל נכון".
"העוגן שלי מלא בהרבה דברים", היא מסבירה על מקור הכוח שלה בימים טרופים אלה. באסף (בן זוגה הנוכחי), בילדים שלי ובאבא של הילדים שלי". ואכן, באופן אבסורדי, דווקא המצב הבלתי נתפס הזה, הביא אותם לפעול כיחידה אחת. הם מחכים לרגע שתחזור ותראה איך כולם מסתדרים יחד. "השבוע זה קורה", אמרה אחותה באמונה מלאה. "אי אפשר אחרת. אני את יום ההולדת שלי חוגגת עם רומי".
מנהיגה בלית ברירה
מאז, כאמור, עברו חודשיים וחצי – ורומי עדיין מוחזקת בציפורני החמאס. בינתיים, מירב עזבה הכול, עברה לישון באוהל בכיכר החטופים ולהתקלח במטה. "הייתי בבית בפעם האחרונה לפני חודשיים", היא מספרת. "נתתי מהר מים לעציצים, אספנו כמה בגדים והורדנו את המזוודה של רומי". יותר מזה היא לא הייתה מסוגלת להישאר: "זה כאילו לחזור לאיזו שגרה כשהיא לא כאן. אני לא יכולה להיכנס לבית בלעדיה".
עברו חודשיים וחצי מאז שקרסה הפסקת האש, מה השתנה בך?
"יש פה התפכחות או אובדן של הנאיביות שאני מאוד אוהבת. הייתי בטוחה שהיא חוזרת אוטוטו, מחר-מוחרתיים. מי האמין שנגיע ל-100 יום?" מירב, שהייתה בכלל יועצת עסקית לפני האסון, מצאה עצמה בעל כורחה גיבורה של מחאה בין-לאומית. מתראיינת כל יום בטלוויזיה ונחשבת לדמות ציבורית אהובה. בהמשך, מצאה עצמה גם בפריים טיים של אמריקה – בריאיון לתוכנית האקטואליה המשפיעה "60 דקות" של ה-CBS.
המגעים כעת לעסקת חטופים נוספת מדירים שינה מעיניה, אך היא, באופן מודע, משתיקה את רעשי הרקע. "כל הדיאלוגים האלה לא מעניינים אותי", היא מדגישה. "זה גיבובים של שיח מעל הראש שלנו. אף אחד מאיתנו לא בקיא בפרטים ואני לא מוצאת שום טעם להתעסק במחשבות לא מועילות".
אחרי ארבעה חודשים כבר קשה לה להחזיק מעמד – ודאי אחרי הפעם הראשונה שבה ראתה את הרכב שממנו רומי נחטפה. מול מראה הרכב ההרוס היא לא מנהיגת מחאה, היא רק אימא – כואבת, זועקת ומתגעגעת.