"המוצב הזה לא נכבש ויהי מה. יש לנו פה חברים שנמצאים תחת אש בפנים. לא אכפת מה קורה, לא משנה מי ימות פה, לא משנה כלום" – כך נשמע סגן טשאגר טוואבה, אחד ממפקדי גולני באותו הקרב, בשיחה ברשת הקשר שנחשפה הערב (חמישי) ב"עובדה". טשאגר ולוחמים נוספים מגדוד 13 התיישבו מול המצלמה וסיפרו בגוף ראשון על התופת שעברו – על ההחלטות הקשות שנאלצו לקבל תחת אש כבדה ועל 13 החברים שאיבדו באותו הקרב.
מוצב פגה, שמוכר גם בשם מוצב "מגן בארי", הוא אחד המוצבים הקרובים ביותר לגבול עזה. בערב שמחת תורה מי שתפסו קו במוצב הקטן, ק"מ מהגדר, היו לוחמי גדוד 13 של גולני. "ביום שישי אני ועוד שני חברים הלכנו למקלחת", שחזר יותם סרור, אחד מלוחמי גולני שהיו שם, "אמרנו מתי כבר יקרה איזה משהו?" היה לנו משעמם בטירוף".
קצת לאחר השעה 06:30 בבוקר השעמום נגדע. עשרות מחבלי חמאס חודרים למוצב ומפתיעים את יותם וחבריו. התצפיתניות, שתפקדו באומץ ובידיים חשופות תחת אש, המשיכו להזרים דיווחים לכוחות כל הזמן. "אני פוגש שני מחבלים במרחק של מטר או מטר וחצי בנינו, ממש פנים אל פנים", נזכר שלום שטרית, חברו של יותם למחלקת המרגמות, שנפצע קשה באותה מתקפה. "אני זוכר את הפרצוף שלהם טוב. אני צועק 'מחבל', מרים את הנשק ומשחרר כדורים. אומר לעצמי בראש שני מחבלים כבר מתו, כמה נשארו"?
"עלה רעיון איך להוציא את כולם"
כשעשרות המחבלים פורצים למוצב, מפקד המחלקה טשאגר נמצא מחוץ למוצב יחד עם הסמ"פ ולוחמים נוספים. כשהירי בגזרה מתחיל הם עולם לנמר, נגמ"ש המרכבה, ודוהרים לעבר המוצב. "אני רואה אותו, הוא רץ למוצב!", אמר בשיחה ברשת הקשר שנחשפה הערב לראשונה ב"עובדה".
"דרוס, דרוס אותם!". הם מפלסים את הדרך בין המחבלים שחצו את הגדר, כדי להציל את חבריהם במוצב. "המוצב הזה לא נכבש ויהי מה", חיזק טשאגר את רוחם של חייליו. "יש לנו פה חברים שנמצאים תחת אש בפנים. לא אכפת מה קורה, לא משנה מי ימות פה, לא משנה כלום".
בדרך למוצב טשאגר עולה בקשר מול הקצין היחיד שנמצא באותו הזמן בבסיס – דקל סויסה. הוא מבין ממנו שהלוחמים במוצב התקבצו במרחב המוגן שבחדר האוכל ושחלקם פצועים בדרגות שונות. "ואז עלה לי רעיון איך להוציא את כולם", הוא נזכר. טשאגר תכנן לקחת שני נמרים ריקים, שחנו מחוץ לבטונדות שהקיפו את האזור, ובאמצעותם לחלץ את כולם. אך התוכנית נכשלת כאשר הוא ולוחמיו נכנסים למארב בסמוך לנמרים. "פתחתי את התריס והבנתי שאנחנו במארב. הם הצמידו לנו מטען ומאז הדלת לא נפתחה יותר"
"פתחתי את התריס והבנתי שאנחנו במארב. הם הצמידו לנו מטען ומאז הדלת לא נפתחה יותר"
סגן טשאגר טוואבה
הלוחמים לא מרימים ידיים: "עד טיפת הדם האחרונה"
דקל סויסה הגיע לגדוד 13 מיחידת מגלן. הוא היה קצין מסור לחייליו ולוחם אמיץ. כאשר החילוץ ממאן להגיע, הוא נשאר לבדו עם חייליו. ברשת הקשר נשמע הסמ"פ מכריז: "כרגע אתה הכוח היחידי שנמצא בתוך המוצב. אם אתה עוזב המוצב הזה מושמד". איתי נגר, אחד מהלוחמים שהתבצרו בחדר האוכל, סיפר על ההתנהלות של דקל באותן שעות: "דקל אמר לנו 'תקשיבו, לא משנה מה אנחנו אגרוף אחד ואנחנו נלחם פה עד טיפת הדם האחרונה זה גדוד 13'' ככה הוא אמר לנו והוא יצא".
אחד מהחיילים שיצאו עם דקל כדי להילחם במחבלים פנים אל פנים הוא אורי מיכאלי. הוא סיפר כיצד דקל הציל את חייו ושילם עליהם בחיים שלו עצמו כאשר פקד עליו לחזור לחדר האוכל: "לרוץ כולם ביחד זה לא חכם, כי אנחנו חשופים לכל האש. אז רצים בזוגות", פקד. "כל פעם זוג רץ וזוג מחפה עליו. נשארנו ארבעה אנשים, בעצם שני זוגות. דקל ורועי (פרי) חיפו עלינו. רועי ודקל היו צריכים לרוץ אחרי זה בלי חיפוי, אז נכנסנו פנימה. ברגע שנכנסנו, שמענו ירי מטורף. מאז אבד איתם הקשר".
"בתוך מלכודת מוות"
אחרי שדקל נהרג הלוחמים הנצורים בחדר האוכל מוצאים את עצמם ללא מי שיפקד עליהם. הם נלחמים עם המחבלים שמנסים להיכנס ביריות וברימונים. כשהמחבלים לא מצליחים לפרוץ לחדר האוכל, הם מחליטים לאסוף מזרנים מהחדרים ולשרוף את המקום על יושביו. ברגעי השרפה הללו, חמישה לוחמים – ליאור עזיזוב, עידן רז, יקיר לוי, שלו ברנס, ואיתי גליסקו (סרס"פ הפלוגה) מחליטים לצאת מחדר האוכל אפוף העשן ולהילחם במחבלים שבחוץ. הם נהרגים במהלך ההסתערות.
רק בשעות הצוהריים, מגיע מסוק של חיל האוויר למוצב. בצילומים בלעדיים שמגיעים מתוך מצלמת המסוק אפשר להבחין בענן העשן שעולה מחדר האוכל. וברשת הקשר של המסוק נשמעת הוראה חריגה: "אתה רשאי על כל מי שנמצא בתוך המוצב". א', טייס המסוק, מפעיל שיקול דעת. "אני מבין שיש כנראה חיילים בתוך המוצב ועליהם אני לא רוצה לירות", הוא מספר לראשונה. "המשימה הראשונה היא התקיפה של הרכב שאנחנו מבינים ששם זה לא כוחותינו".
במשך שעות של לחימה בחדר האוכל, טשאגר, שנמצא בנמר שמחוץ למוצב, נתקל בדילמה הקשה ביותר שיכולה לעמוד בפני מפקד: מצד אחד – התחמושת אוזלת. שני לוחמים פצועים שאספו ממחלקת המרגמות מדממים בתוך הנגמ"ש. מצד שני – חבריהם נצורים במוצב מול עשרות מחבלים.
"האימא שאלה אותי למה לא חזרת? הבן שלי כל-כך אהב אותך"
סגן טשאגר טוואבה
"אתה יודע שניסית הכול ולא הצלחת", הוא נזכר בכאב אדיר. "אחרי כבר כמה שעות שאנחנו מנסים את כל מה שאנחנו יכולים, אנחנו מחליטים לנסוע". טשאגר ושאר הלוחמים שאיתו בנמר נוסעים לצומת סעד. "אנחנו מוציאים את הפצועים והמטרה היא לחזור למוצב, ללוחמים. תומר גרינברג (מג"ד 13) תופס אותי ואומר לי 'תחזרו לנמר, כפר עזה עכשיו! שוחטים שם תינוקות וזקנים'.
בשלב הזה טשאגר שוב בדילמה בלתי נתפסת: האם לחזור לחבריו או לצאת להגן על התושבים? "זו סיטואציה שאתה קרוע בה", הוא משחזר. "במיוחד שעכשיו אני יודע שבשלב הזה הם עדיין היו בחיים. אבל אנחנו לוחמים, התגייסנו כדי להגן על אזרחים".
על השאלה מה משאירים מאחור, השיב בכאב אדיר: "את הדבר הכי יקר לך – החברים, הלוחמים שלך". בהמשך סיפר: "אחת האימהות שאלה אותי 'למה לא חזרת? הבן שלי אהב אותך מאוד, למה לא חזרת'? בקול חנוק הוא ממשיך: "אחרי השבת ההיא היינו בלחימה כמעט חודשיים. לא היינו בלוויות ובאזכרות. כשיצאתי לכמה שבועות נסעתי בהתחלה לברנס ובכניסה ראיתי מודעת אבל עם השם שלו. ואז אתה מגיע גם לבית של עידן רז ועוד פעם אתה אוכל את הכאפה הזאת. יש לך את התחושה הזאת: אולי לא עשיתי מספיק. יכול להיות שהפקרתי אותם".
בקרב של לוחמי גדוד 13 של גולני על מוצב פגה נפלו 13 לוחמים. בהם גם סמל עידו ביננשטוק. אביו של עידו, רענן, סיפר על שיחתו האחרונה עם בנו: "הוא אמר לי, תגיד לאימא שאני אוהב אותה מאוד, אני אוהב אותך מאוד ותודה על הכול".
הסמל של מחלקת המרגמות - איתמר בן יהודה, הספיק גם הוא לדבר עם משפחתו. "ובשעה תשע הוא מתקשר אליי, הוא מנסה להרגיע אותי, הוא צוחק, הוא אומר שהוא נפגע ושהוא בסדר, ושעדיין מתנהלת לחימה במוצב, ושהוא אוהב אותי. ויהיה בסדר." סיפר אחיו התאום – גילעד.
דובר צה"ל:
צה"ל מחבק את המשפחות השכולות וימשיך ללוותן. בכל יישובי העוטף והמוצבים לחמו בגבורה עילאית מפקדים, חיילי צה"ל, אנשי מילואים, כיתות הכוננות ואזרחים, אשר חירפו את נפשם בקרבות. הלחימה ארכה שעות רבות והתפרסה על פני זירות רבות, וכל מי שלקחו חלק בלחימה עשו הכול בכדי לעצור את הטבח ולהציל חיים. צה"ל יערוך תחקיר מפורט ומעמיק לבירור הפרטים עד תום כשהמצב המבצעי יאפשר זאת, ויפרסם את ממצאיו לציבור.