רס"ם במילואים אלירז גבאי ז"ל, בן 37 מפתח תקווה, לוחם בגדוד 7810 בחטיבת יפתח, נפל בקרב במרכז רצועת עזה. אתמול (ראשון) הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה. אלירז הותיר אחריו אישה בהיריון מתקדם, קורל, אשר נפרדה ממנו בפוסט שפרסמה באינסטגרם שלה: "מה קשור אלמנה בגיל 27? אשתך מכורה תמיד ואוהבת אותך ברמות שכואב בגוף. אהבת חיי, הלב מסרב להאמין שכבר לא תחזור".
קורל סיפרה הבוקר על גבורת בעלה, שהתעקש להילחם בעזה לצד הצוות שהיה לצידו שנים. "אני מלאת גאווה. לפני שאלירז הלך ביקשתי ממנו שלא יהיה גיבור, אבל איתו אין אופציה אחרת. הוא הסתער קדימה. הצוות שלו חשוב לו יותר מהכל. אחרי שהודיעו לי שהוא נפל, פניתי למפקד שלו ולרס"פ לוודא ששאר הצוות בסדר, כי זה מה שאלירז היה רוצה. הוא היה רוצה שכולם יהיו בסדר, גם אם זה יעלה לו בחיים שלו".
"אלירז נפצע מרסיסים בשבוע שעבר. בהתחלה הוא סירב להתפנות לקבלת טיפול. אמרו לו: 'אתה נלחם כבר כמה שעות עם רסיסים ביד, בוא נלך לראות שלא הזדהם', ואז הוא יצא לכמה שעות לבית חולים. אחר כך הגיע הביתה ולא היה רגוע עד שחזר. הוא אמר: 'לא הגיוני שכולם נלחמים ואני פה. איזה פרצוף יהיה לי?'. הוא אמר 'אני חוזר'. לא ויתר על זה".
בשעות שהיה בבית, דיברתם על הסכנות?
"בימים שאלירז היה בבית, נפלו שני חיילים מהגדוד שלו, מ-7810. פתאום זה נוגע קצת יותר, כשאלה אנשים מהגדוד שלו. הוא דיבר גם על הפחד, ניסיתי כמה שיותר לדברר אותו בלי לחפור, לראות מה הוא מרגיש, לתת לו את המקום. הוא פחד, אבל לא היה לו שום ספק שהוא חוזר עם הצוות שלו. לא הייתה פה שאלה. אמרו לי כולם מסביב: 'הוא כבר נפצע, תגידי לו להישאר בבית'. אמרתי, מה זה יעזור? אם היה קורה הפוך, הוא היה עכשיו בבית והיה קורה משהו לאחד החברים שלו, הוא לא היה סולח לעצמו בחיים. כל אחד והגורל שלו. הכל כתוב מלמעלה".
ספרי על השיחות האחרונות שלכם לפני שחזר לעזה.
"ביום חמישי לקחתי אותו לבסיס שמשם אספו אותם. היינו בהרגשה של: טוב, זה עד האפטר הבא. בפעם הקודמת כשחזר, לפני שהעלו אותם לעזה לראשונה, היה לנו קצת יותר קשה. שחררו אותם ואמרו להם: 'אתם משוחררים עד הקפצה'. הם היו בטוחים שיש להם שבוע-שבועיים, אבל תוך יומיים הקפיצו אותם. אמרו להם: 'תהיו מוכנים, יורדים לדרום'. הכל היה עוד לא ברור, אז היה קצת יותר לחוץ ומוזר. הפעם זה היה: טוב, הוא כבר חזר מעזה פעם אחת, מה זה עוד פעם בשבילו? כנראה שהוא כבר לא יחזור יותר".
מה את יודעת על נסיבות נפילתו?
"אני לא יודעת מה מותר לי לומר, אבל יכולה להגיד שבעלי היה גיבור. זה מה שהוא היה רוצה. מספיק שבן אדם אחד יגיד שהוא המלאך השומר שלו, שבזכותו הוא כאן. זה מספיק לאלירז שלי. אני גאה בו. כשהוא נכנס לעזה בפעם הראשונה אמרתי לו: מאמי, תשמור על עצמך. הוא אמר: 'אשמור על עצמי ועל הצוות'. הוא לא היה מפקד צוות, לא דרג ניהולי, הוא לא אמור לחשוב על זה שישמור על כולם. אבל, הצוות שלו הם כמו המשפחה שלו. הם ותיקים, בני 37, משרתים ביחד מתחילת שנות האלפיים. עברו חיים שלמים ביחד".
יש מחשבות על הלידה והחיים שעומדים להשתנות, בלעדיו?
"אני עוד לא מצליחה לחשוב, פשוט רוצה להשאיר הכל ככה. נגיע גם לזה. אחרי ההספד אתמול אמרו לי שנתתי כוח לאנשים. אני רוצה שנבין שאלירז לא סתם נפל על הארץ הזאת. אנחנו נמשיך ונחיה, אנחנו נקום. יש לנו כל כך הרבה אנשים חיים להתעסק בהם, המתים כבר הקריבו את עצמם. אנחנו לא יכולים ליפול עכשיו. אם ניפול, כל דם החיילים שנפלו לא שווה כלום. אלירז שלי תמיד רצה שאני אמשיך לחייך, שאמשיך לקום, שאמשיך לזרוח. יש לי את היכולת הזאת. אין ברירה אחרת. בלי לזרוח, זו לא אני. זה יהיה לזכרו, נמשיך להנציח אותו בכל מקום אפשרי".
מה תספרי לתינוק על אבא שלו?
"אני אספר לו שאבא שלו גיבור, שהסתער קדימה, שלא פחד מכלום, כי מה שהיה לו חשוב זה לשמור עלינו, שיהיה לנו פה מקום טוב לחיות בו, בלי פחד, מקום שבו העובר יוכל לחיות. אחרי שאלירז נפצע הצוות שלו יצא לאפטר ואלירז קצת נרגע. יצאנו למסעדה. הוא הסתכל איך החיים ממשיכים מסביב. אמרתי לו שהכל בזכותכם. אתם נלחמים שם ואנחנו פה. בזכותכם אנחנו מצליחים להניע את הכלכלה ואת המשק, עד כמה שאפשר. הכל בזכותם".
ספרי על אלירז.
"אלירז היה יועץ פנסיוני, עבד שנים בהפניקס, שם הכרנו. לאחרונה עבר לסוכנות ביטוח. אלירז איש שאהב את הארץ, אהב אותה ברגליים שלו, אהב גם את הים וגם את היבשה. הוא היה מדריך צלילה בעבר. אלירז הספיק לעשות טיול חלומי בגלפגוס עם החבר הכי טוב שלו. הוא בן אדם של קמפינג, של לקחת אוהל ולהיזרק בארץ, פשוט ככה. בלי בתי מלון, פשוט להכיר את הארץ. לפני המלחמה, בחול המועד סוכות, אמרנו שבעזרת השם נקבע לנו קמפינג בהרים בצפון, באזור מלכיה. פעם הוא לקח אותי לשם לטיול והתאהבתי באזור. אגיע לאזור הזה, בלעדיו ובשבילו".