נסרין ואיאד יוסף גדלו בעוספיא. בעקבות שירותו הצבאי של איאד השניים הגיעו ליישוב הפסטורלי יתד, שממקום קילומטרים בודדים מרצועת עזה ומהגבול עם מצרים. הם התאהבו בסביבה ובאנשים והחליטו להישאר. מאז עברו 15 שנה שהמשפחה הדרוזית היא חלק מהקהילה של יתד, אבל אפילו הם לא האמינו שיצילו אתת החיים של שכניהם בבוקר הנורא ב-7 באוקטובר.

האזעקות שהפכו לחלק מהשגרה בעוטף נשמעו לזוג לא רגילות באותו בוקר. למרות שרגלו של איאד הייתה שבורה ובגבס, הוא הצטרף לכיתת הכוננות והותיר בבית את נסרין יחד עם ארבעת ילדיהם. בית המשפחה נמצא בקצה היישוב, הכי קרוב לגדר, והמחבלים הגיעו אליו ראשונים. הכוח של כיתת הכוננות סרק את האזור, מצא שני מחבלים והשתלט עליהם. בזמן שכולם היו נעולים בבתים ושומעו חדשות, נסרין אזרה אומץ, יצאה מהממ"ד והחליטה להוציא מהמחבלים מידע.

"תפסתי אותו מהצוואר ושאלתי בערבית מי שלח אותו. אמרתי לו שיסתכל לי בעיניים, שאני לא מפחדת ממנו", היא משתפת בשיחה עם מחבל חמאס, אותו חקרה במשך שעות ארוכות. "שאלתי אותו כמה מחבלים עוד יש ואיפה, הוא אמר לי שיש עוד הרבה בחממה שנמצאת בערך 100 מטר מהבית שלי".

בעקבות המידע הוקפצו כוחות לחממה והשתלטו על 20 מחבלים שהגיעו לישוב, אותם ריכזו מול ביתה של נסרין. "הטלפון של אחד המחבלים צלצל, הסתכלתי על המסך וראיתי שכתוב בערבית אלעייש, עניתי לטלפון. אמרתי לו את השם שלי ושאני ערביה, שאין לו ממה לפחד אני מסתירה את החבר'ה ויש לי דירת מסתור. באותו זמן תרגמתי לקצין לידי מה נאמר לי בטלפון והוא אמר לי להמשיך. שאלתי את אלעייש מאיפה הם באים וכמה אנשים הם, כדי שאוכל להתארגן על אוכל ושתייה, ושכל מי שהיה אצלי כבר אכל. באיזשהו שלב הוא חשד בי וביקש לדבר עם אחד המחבלים".

נסרין הגיעה למחבל האזוק והסבירה לו שכדאי לו לשתף פעולה, היא הבטיחה לו הבטחות והצליחה לקנות את אמונו. "אמרתי לו שאתן לו כסף, אוכל וזהב, שאעלה אותו על מדים ואבריח אותו  בתנאי שיגיד מה שאומר לו. הוא שיתף פעולה איתי, אמר לאלעייש שאני אישה טובה, שנתתי להם לאכול ולשתות ושהם נמצאים אצלי. אמרתי לו שהצבא מחפש את המחבלים ואני לא יכולה לתת להם לדבר הרבה בטלפון, ביקשתי שיספר לי מאיפה הם נכנסים. הוא סיפר לי שיש פתח בגדר".

היא הבינה שיש עוד מחבלים בדרך ותרגמה את המידע לכוח צה"ל. סיומה של השיחה עם המחבל רוקנה את הכוחות שאזרה לאורך כל אותה יממה. "הוא אמר לי: 'אינשאללה הלילה אנחנו נכבוש את ישראל'. נחנקתי וניתקתי את השיחה, אמרתי לקצין שאני לא יכולה יותר. אפילו בחלום הכי רע שלי לא חשבתי שאנהל שיחה עם איש חמאס בשפה שלי, שאני לא מתביישת בה, ושאצליח להציל הרבה אנשים ולעצור את המפלצות האלה. אני חושבת שאם לא הייתי יוצאת החוצה, מתחקרת ומדברת, כנראה רוב הקהילה שלנו לא הייתה פה עכשיו".

ככל שעוברות השעות התגלה גודל האסון ביישובים הסמוכים. נסרין והילדים היו עדיין סגורים בבית והמתינו לחילוץ, ושמעו בשורות רעות שהלכו והתקרבו אליהם. "לפנות בוקר הגיעה אלי הבת הגדולה שלי ונפרדה ממני, היא אמרה לי: 'אמא אני אוהבת אותך, אני מצטערת שלא הקשבתי לך ולא עזרתי עם האחים שלי'. שאלתי אותה מה נכנס בה, שאני צריכה לשמור עליהם, היא אמרה לי: 'אבא ביקש ממני לא לספר לך, רצחו את עידו'. הוא היה בשבילי כמו אח, המשפחה שלו היא כמו המשפחה שלי. מצאתי את עצמי יוצאת החוצה ומתחילה להרביץ למחבלים, נשברתי. ערב לפניכן רצחו שני חברים טובים שלי מכרם שלום, ואז רצחו את עידו. הצלפתי בהם עם צינור, קיללתי אותם וממש השתוללתי".

אחרי יותר מיממה, האב איאד ניצל את ההפוגה בלחימה וחילץ את המשפחה. "העליתי אותם על הרכב כשהגזרה עוד הייתה שורצת מחבלים. נסענו דרך השדות על 150 קמ"ש רק כדי לצאת כמה שיותר מהר", סיפר איאד. אשתו נסרין נזכרה: "אמרתי לילדים לא להרים את הראש, שאם הם שומעים ירי אז שישמו את הידיים על הראש וישתדלו לא לצרוח. זה היה כמו סרט של סוף העולם, היו בדרך רכבים הפוכים ושרופים כשבתוכם גופות".

על החיים שאחרי אותם שעות קשות נסרין מספרת: "אנחנו מנסים להתאושש. אני לוקחת כדור הרגעה, לפעמים מצליחה להירדם ולפעמים לא. אני קמה ומחפשת את הילדים, מעבירה אותם לידי באמצע הלילה כדי שארגיש בטוח. אני פונה לכולם, תאהבו אחד את השני, די עם שנאת חינם".

כשנסרין ואיאד נשאלו האם הם חושבים שיחזרו הביתה, ליתד, השיבו: "כן. מפחיד אבל זאת הארץ שלנו, זה הבית שלנו. אסור לנו להראות להם חולשה, לתת להם להרגיש שהם ניצחו אותנו למרות הפחד, הכאב והאסון, למרות השואה שעברנו, חשוב לנו לחזור הביתה".