שישה לוחמי הנדסה קרבית נהרגו מפיצוץ חומר נפץ במחנה אל-בורייג' במהלך פעילות להשמדת מנהרה, ככל הנראה בגלל תקלה מבצעית. בין הנופלים: רס"ל גבריאל בלום ז"ל, בן 27 מבית שמש, לוחם בגדוד ההנדסה 8173 בחטיבת עציוני. בת הזוג, מירי ליפובצקי, ספדה מעל קברו: "לא מסוגלת לדמיין עולם בלעדיך. בנינו עתיד ביחד. הלב מסרב לעכל". באירוע נפצע באורח קשה הזמר והלוחם עידן עמדי.
ליפובצקי סיפרה הבוקר (רביעי) כי גילתה על התקרית הקשה בעקבות הדיווחים בטלגרם כי עמדי נפצע. "ראיתי בטלגרם שעידן עמדי נפצע אנושות. גברי שירת איתו באותה יחידה. מיד כשראיתי את זה שלחתי הודעה בקבוצת בנות הזוג, אבל אף אחת לא ענתה לי למרות שכולן ראו את ההודעה. התקשרתי לרס"פ שגם כן לא ענה לי. התקשרתי למספר טלפון של אחד מהצוות, מצאתי את המספר שלו דרך הפייסבוק".
"כשהתקשרתי אליו שמחתי שהטלפון מצלצל, כי זה אומר שהם יצאו מעזה. הוא ענה לי, הייתי בטוחה שיגיד: 'עכשיו יצאנו, גברי תכף יחזור אלייך'. כשהוא ענה אמרתי: אני מירי, בת הזוג של גברי, מה איתו? נהייתה שתיקה. הוא שאל: 'גברי הביא לך את המספר שלי כאיש קשר?'. אמרתי: לא, מצאתי בפייסבוק. למה? איפה הוא? נהייתה דממה לכמה רגעים ואז הוא אמר לי: 'יש לי חדשות רעות'. אמרתי לו: תגיד לי שהוא נפצע, שהוא בבית חולים. הוא אמר: 'אני מצטער, הוא נהרג'. ככה בעצם גיליתי ראשונה. האחים שלו התחילו להתקשר אליי גם, כי הם ראו בטלגרם שעידן עמדי נפצע. לא יכולתי להגיד להם את זה אז אמרתי להם לנסוע לבית שמש, לבית ההורים".
"איך שהגענו לבית, הגיעה מש"קית הנפגעים. כולנו כבר התאספנו, ידענו שזה מה שקרה. כשהיא נכנסה בדלת תפסתי אותה ואמרתי לה: תגידי לי שהוא פצוע. היא אמרה: 'לא, אני מתנצלת'. אמרתי לה: את לא יודעת, זה לא סופי, זה לא ודאי, זה לא הוא. היא אמרה: 'זה ודאי'. עכשיו אני מחכה שהטלפון שלי יצלצל ושיגידו לי שהייתה פה טעות, בלבול, שזה לא גברי, שגברי מחכה לי בבית חולים, שהוא נמצא בהתאוששות. אני מחכה שהוא ייכנס דרך הדלת, שהמש"קית תגיד לי: 'מירי, הייתה פה טעות אחת גדולה'".
"היו לו כל כך הרבה תוכניות. הוא איש משפחה, רצה לעבוד, רצה להביא ילדים. רצה לסיים את התואר שלו. כולם היו כל כך גאים בו. הוא תמיד היה כל כך טוב. אהבתי אותו כל כך, הוא אהב אותי כל כך. איך שהוא היה יוצא מעזה, הדבר הראשון שעשה היה להתקשר אליי. הייתי מחכה לזה, לטלפון ממנו. שנה וחצי ביחד, מעולם הוא לא שכח להגיד לי בוקר טוב, גם כשלא היה זמין. איך שהיה יוצא, היה כותב לי בוקר טוב על כל הפעמים שלא היה זמין. כל החיים היו לפנינו. את הכל בנינו ביחד. אני מחכה להתעורר מהסיוט הזה".
ספרי על התוכניות שלכם.
"גברי היה במילואים מ-7 באוקטובר. כבר ב-12:00 בצהריים קראו לו והוא שמח ללכת. אמר לי: 'הדגל קורא לי, מירי'. צחקתי עליו, על כמה שהוא צהוב. הוא היה שלושה חודשים במילואים והתחיל כבר להתעייף. הוא אמר לי: 'מירי, זה הסוף, עוד קצת. איך שאני מסיים את ואני נטוס, נטוס לאן שבא לנו. נעשה סנובורד ביחד. ניקח את הרכב של ההורים שלך, ניסע לצפון. אל תדאגי, רק עוד קצת. רק עוד קצת ואנחנו עושים את זה'. תיכננו את כל העתיד שלנו. היינו רבים על שלושה או ארבעה ילדים ועל חשבון בנק משותף או לא. רק חיכינו שהוא ייצא. אמא שלו סיפרה לי שהוא התחיל לחסוך כסף לחתונה שלנו. אפילו לא ידעתי את זה. חיכינו שהוא יסיים את התואר בשביל להתחיל את התוכניות הגדולות שלנו".
"גברי ממש אהב את המדינה, תמיד הלך בשמחה למילואים. גם כשלי כבר היה קשה, הוא היה מחזיק אותי ואומר: 'עוד קצת מירי, באמת שעוד קצת וזה נגמר'. הוא אמר, 'אני לא כותב מכתב כשאני נכנס לעזה, כי אני יודע שאני הולך לצאת. את הדבר הראשון שאראה כשאצא משם'. דיברנו ממש בבוקר הפיצוץ. הוא היה אחרי לילה לבן, תשוש. הוא אמר לי: 'אנחנו נכנסים עכשיו שוב, אבל זה קצר. בצהריים-ערב אדבר איתך'. שאלתי אותו: מבטיח? הוא אמר לי: 'מבטיח'. וזהו. הוא היה בטוח שהוא יוצא, אני הייתי בטוחה שייצא. הוא לא פחד מכלום. לא היה לנו צל של ספק שהוא ייצא. אמרתי לו: תיזהר לא לצאת ולא להגשים את כל התוכניות והחלומות שלנו. הוא אמר: 'מבטיח מירי, נשבע לך'".