מאז תחילת המלחמה הוכיחו החיילות והמפקדות בצה"ל שהן חלק בלתי נפרד מהמערך הלוחם. אמש ב"מהדורה המרכזית" התלווינו לצוות ספיר מהיחידה המיוחד "רוכב שמיים" של חיל התותחנים. לוחמות אמיצות וקשוחות, שהתמודדו עם טרגדיה גדולה ב-7 באוקטובר ומיד אספו את השברים ונכנסו להילחם בלב עזה. משמשות כעיניים של הכוחות בשטח: רואות את שדה הקרב, מזהות את האויב ושומרות על הכוחות.
במהלך הריאיון הלוחמות סיפרו אחת על השנייה באהבה גדולה: על עילאי שקיבלה משלוח סושי ליום הולדת 20 שציינה בעזה, על מאיה שמוסיפה לצוות ניחוח אמריקני ועל ספיר – הקצינה ה"רוקסטארית". רוכב השמיים יודע לעשות את אחת המשימות הכי חשובות לביטחון הכוחות על הקרקע: הן יראו לפני הלוחמים מי מחכה להם מעבר לפינה ויכווינו אותם לעבר המחבלים. אבל כדי לעשות את זה, כל אחת ואחת מהן הייתה צריכה לשבור את תקרת הזכוכית. לגרום למפקדים של יחידות הקרקע לבקש שהן יגיעו להילחם לצידם.
"אני עשיתי נוהל קרב לא מעט פעמים במלחמה הזאת", העידה סגן ספיר, לוחמת ביחידה. כל פעם שאני מגיעה למג"ד הם עדיין קצת לא בטוחים. אומרים 'לא בטוח שהיום זה הזמן הנכון להיכנס'. הרבה הלוך-חזור. היו פעמים שזה לא התאים להם כי הם לא רצו להכניס צוות בנות. זה לא היה גורם להם להרגיש בנוח".
עוד היא אומרת בביטחון מלא: "בסוף זה מה שיש. אם הם לא רוצים להכניס אותנו, אז לא יהיה להם. מי שלא רוצה לעבוד איתי, לא יעבוד איתי טוב. אם הוא חושש מדי בגלל שאני בת, אז כנראה שלא היינו עובדים טוב ביחד ברמה המקצועית. ברגע שהם מתגברים על הדבר הזה ורואים שאנחנו באות לעבוד ולתת בראש, אז ממשיכים כרגיל".
הלוחמות נמצאות כבר בסבב השני של הלחימה בח'אן יונס ומכירות היטב את העבודה: "אנחנו העיניים בשטח", מוסיפה סגן ספיר. "אנחנו מסתכלים בזוויות שהם (הלוחמים בשטח) לא בהכרח רואים. כבן-אדם אתה רואה את ה-5 מטרים שלפנייך. אני רואה הרבה מעבר. ברגע שאתה עם המ"פ, אנחנו מראות לו איך הבית נראה מהזווית הזאת ומה יש לידו.
"המחבל הסתכל לי בעיניים"
שתיים מהלוחמות שהצטרפו לצוות ספיר כלל לא היו אמורות להיות פה. ב-7 באוקטובר צוות הלוחמות מצא עצמו במוצב נחל עוז. "קמנו בערך ב-6:20 מפצמ"רים ורקטות", סיפרה סמלת מאיה. "דבר ראשון תפסנו את הנשקים שלנו ורצנו למיגונית. היה שם חובשות, תצפיתניות, כונניות תקשוב וכל מי שהיה קשור לבסיס". עדן נימרי, מפקדת הצוות, מבינה מיד את המצב. היא דאגה שכל החיילות ייכנסו למיגונית והציבה לוחמות לחיפוי בכניסה.
מתי את מבינה שאתן נלחמות על החיים שלכן בעצם?
"אני חושבת שמההתחלה", הוסיפה סמ"ר יערה. "בהתחלה זה היה בכי ואף אחד לא הבין, ואחרי זה אמרו 'נוהל פשיטה'. הבנו שזה משהו שכל דבר בצבא מסודר ויודעים מה קורה. הסתכלנו אחת על השנייה, עדן דרכה את הנשק וחיפינו על שתי הכניסות בתוך המיגונית".
כשמחבל נכנס למיגונית עם רימון ביד, עדן המפקדת תפסה כניסה אחת וארבע הלוחמות שחיפו תפסו את הכניסה השנייה. "המחבל נכנס למיגונית והסתכל עלינו בשוק", סיפרה סמ"ר יערה. "הוא רואה 30 בנות במיגונית בלי לדעת שאנחנו שם". הן ירו והמחבל נהרג במקום. בהמשך זרקו לתוך המיגונית שלושה רימונים שהתפוצצו. הן הבינו שהמיגונית היא מלכודת מוות ונסוגו למגורים. המחבלים מילאו את המוצב.
חשבת שזה הסוף?
"ניסיתי שלא, אבל ברור שכן. דיברנו כל הזמן אחת עם השנייה. מצד אחד אמרנו אני מוכנה למות למען המדינה. אבל מצד שני, הראש שלי הלך לאימא שלי, שאני לא עושה לה את זה. הרגשנו מאוד-מאוד לבד אבל גם מאוד-מאוד ביחד". רק בשעה 14:00 הגיע כוחות חילוץ למוצב נחל עוז. החיילים מפנים אותן לסורוקה ורק כמה ימים אחר כך יתבשרו שהמפקדת הנערצת שלהן, סרן עדן נימרי, נפלה בקרב במיגונית.
מבית החולים לעומק הרצועה
רצף האירועים מאז 7 באוקטובר לא נתן ללוחמות אפילו זמן להיפרד. מיד כשמשתחררות מבית החולים שתיים מהן חוברות לצוות חדש – צוות ספיר. גם בעזה הן לא שוכחות את המפקדת הנערצת עדן ואת הבנות שישבו לצידן במיגונית.
"יש את התמונה הזאת עכשיו שפורסמה של ארבע בנות (שפורסמה בדיילי מייל הבריטי) – ישבנו לידן", סיפרה סמ"ר יערה. "אבל אפשר להגיד, אני נכנסת לעזה ואני אהיה יותר קרובה אליהן". למרות ואולי בגלל מה שהן עברו בשבעה באוקטובר, כאן בלב ח'אן יונס החיילות מצוות ספיר עסוקות בדבר אחד – לנצח.