אחרי חודשיים של לחימה בתוך הרצועה, רס''ר תום כרמי, פרמדיק במילואים בגדוד 601 של חיל ההנדסה, וחבריו ליחידה כבר התרגלו להיתקלויות עם מחבלי חמאס, להתקפות, ולמשימות המיוחדות. זו הייתה עבורם כבר סוג של שיגרה בין התקפה להגנה. אך לפני שבועיים, בזמן שהם פועלים באחת השכונות בצפון הרצועה, קרה הדבר שקיוו שלא יקרה - טיל נ"ט או מטען שהתפוצץ על נגמ"ש הנמר שבו לחמו, פצע שניים מתוך יושבי הכלי. כשהם פצועים והכלי שלהם מלא בעשן, הם לא הפסיקו להילחם והצליחו לחלץ את עצמם תחת אש.
"זה לא משהו חריג, להיתקל באויב בזמן שהיינו שם", מסביר תום ששירת במילואים בגדוד שבו שירת כחייל סדיר. "טיפלתי בהרבה פציעות של חיילים, מפצמ"רים, מרסיסים אפילו בגור כלבים שנפגע. הייתי איש הרפואה של הפלוגה וטיפלתי בחיילים בשגרה. טיפלתי גם בחיילים שלא מרגישים טוב והייתי אחראי לשמירה על ההיגיינה שלהם".
יומיים לפני האירוע, במה שהייתה אמורה להיות משימת הסיום של הגדוד ברצועה, הגיעו תום והצוות עם הכלי ההנדסי שלהם לאחת השכונות הצפוניות ברצועה. ביום השלישי לשהותם במקום נפתח ירי בלתי פוסק לכיוון הכלי שבו היו.
"אני לא יודע אם זה היה נ"ט או מטען, אבל מיד אחרי הירי, שמענו שריקה ואז פיצוץ אדיר", נזכר תום ברגעים הדרמטיים שבו נפגע הנמר שבו לחמו. "הבנתי שנפגעתי והרגשתי כאב חזק ביד, אבל הכול היה עשן, לא יכולנו לראות כלום".
"לא חשבתי על חומרת הפציעה"
הלוחמים החליטו לצאת מידית מהכלי, מחשש שיירו לכיוונם טיל נ"ט. "לא הצלחתי למצוא את הנשק הארוך שלי, בתוך כל העשן, אז אחזתי בנשק האישי שלי, חבשתי קסדה על הראש וניסינו לחלץ את עצמנו מהכלי", הוא משחזר. בהתחלה הדלת של הנמר לא נפתחה עד הסוף, אך עם הרבה מאמצים הם הצליחו לחלץ את עצמם אחד-אחד. באותו הזמן תום עוד לא הבין את גודל הפציעה שלו.
עד מהרה הבינו הלוחמים כי המחבלים יורים לכיוונם מבית שנמצא משמאל לכלי שלהם, לכן הם רצו לבית שנמצא מצד ימין. שם הם ניהלו קרב מול המחבלים, כששניים מהם, תום והסמ"פ עם פציעות קשות וזקוקים לטיפול.
בבית הרוס ובין עמודים חשופים, בזמן שהם פצועים, ממשיך תום עם הנשק הקצר לנהל לחימה עם הכוח שלו מול המחבלים. אחד החובשים שהיו צמודים לתום התחיל לטפל בפציעות שלו. תום הנחה אותו להניח לו חוסם עורקים והחובש השני טיפל במקביל בסמ"פ שנפצע. "ביקשתי שישימו לי חוסם עורקים, לקחתי משככי כאבים, והצלחתי להשתמש באקדח ביד השנייה. הבנו שאנחנו חייבים להיחלץ מהבית הזה", מוסיף תום, "לא היה לי את הזמן ולא רציתי גם להתעסק בחומרת הפציעה שלי. העובדה שהמשכתי לתפקד ולתת הנחיות רפואיות עזרה לי להיות מפוקס ולהמשיך".
"ראיתי שכל הרגליים שלי רסיסים"
הלוחמים מצאו חור בדופן האחורי של הבניין, בין ההריסות, והם הצליחו להיחלץ מהאזור. אחד הלוחמים סימן לטנק שהיה מחוץ לבניין שיחפה עליהם ובכך הצליחו לצאת מהמחסה שלהם ללא פגיעה. הכוח חבר לכוח של חטיבת גבעתי, שהיה 50 מטר מהם, ולמרות שתום התחיל להרגיש גם כאבים ברגליים שלו, הוא המשיך לרוץ.
"כשהגענו לכוח של גבעתי הורדתי את הברכיות והמכנסים וראיתי שכל הרגלים שלי רסיסים", הוא מספר. תום חולץ לכוח הרפואה של החטיבה, שם פרמדיק הוציא לו את חוסם העורקים והניח תחבושת. אז גם גילה הפראמדיק שלתום יש גם רסיסים בצוואר וכוויות בפנים ונתן לו טיפול מתאים.
תום ועוד שישה חיילים חולצו במסוק לבית החולים שערי צדק, שם עבר תום שני ניתוחים ביד שמאל שלו וטיפול בכוויות וברסיסים שפגעו בו. הרסיסים לא פגעו באיברים חיוניים והוא טופל בבית החולים בשבועיים האחרונים. וכעת תום עובר למחלקת שיקום בבית החולים איכילוב. "היום אני הרבה יותר תפקודי מלפני שבועיים, רק מחכה לחזור לשגרה", הוא אומר.
"תהליך שיקום מעורר השראה"
עדי שטראוס יו"ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל: "סיפורו של תום הוא אחד מתוך אלפי סיפורי הגבורה של הלוחמים והלוחמות ששילמו בגופם ובנפשם במלחמת חרבות ברזל. הוא סיפור על אחוות לוחמים, שעזרו אחד לשני בשעתם הקשה ביותר, כאשר טיפלו ודאגו זה לזה, למרות הפציעות הקשות שאיתן התמודדו. אחוות הלוחמים הזו שלא עוזבת אותם בשדה הקרב נוכחת גם בקרב שאחרי הקרב - שבו הם נלחמים בימים אלו".
"בראשית המלחמה הקמנו באגודת הידידים את סיירת בתי הלוחם", אומר שטראוס, "מתנדבי הסיירת נמצאים בבתי החולים ברחבי הארץ ומלווים, יחד עם ארגון נכי צה"ל, בתהליך השיקום מעורר ההשראה שלהם, המתחיל כבר במחלקות השיקום וממשיך בבתי הלוחם ובמחוזות הארגון".