"הוא היה כמו כלבלב, קרא לי קפטן מרגלית": מרגלית מוזס אומנם בת 77, אך היא מסוג הקיבוצניקיות שמסוגלות לחלוב שלוש פרות ולהחליף גלגל בטרקטור במקביל. בשבי, היא מספרת, המחבלים קראו לה "קפטן מרגלית". היא גרה בניר עוז כבר 49 שנים, חינכה דור שלם של תלמידים וניצחה שלוש פעמים את מחלת הסרטן. היא עברה הרבה, אך הערב (שלישי) ב"מהדורה המרכזית" היא סיפרה הכול על התמודדות הקשה בחייה: השבת השחורה שבה נותרה לבדה והחטיפה לשבי חמאס.
"ישבתי בממ"ד, סרגתי והתחלתי לשמוע יריות", היא נזכרת. "בסביבות 9:30 שמעתי את הזכוכית מתנפצת ואז הבנתי שגם אליי הגיעו. ראיתי בן אדם לבוש אזרחי עם רובה. החלטתי שאני יושבת רגועה. לא מראה פחד. אני יודעת קצת ערבית, אז אמרתי לו שהוא לא צריך לירות". היא ביקשה ממנו להחליף בגדים. בהמשך לקחה את מכונת הנשימה שלה, כובע ויצאה איתו יחד - והבינה שהיא בדרך לעזה.
"עברנו את הגבול", היא משחזרת. "את הדרך הכרתי היטב כי לפני 40 שנה היינו נוסעים להתרחץ בים בח'אן יונס. המונים היו משני הצדדים ומחאו כפיים. הכניסו אותי לחצר גדולה מאוד, שבה חיכה לי מישהו עם פנס והכניס אותי למנהרה". מרגלית סובלת מבעיות ברכיים והתקשתה לעלות. "מי שהגיע התעצבן עליי, הוריד ממני את מכונת הנשימה, חטף לי את משקפי הראייה ונעלם", היא נזכרת.
"חדר צמוד רופא"
מרגלית מספרת על הליכה ארוכה במנהרה, מלווה בדחיפות וצעקות. "אתה הולך והולך והדלת כאילו כל פעם מתרחקת ממך", היא משחזרת, "לא הסכימו שנדבר בקול רם". המחבלים חילקו את החטופים לקבוצות - מרגלית מוזס הייתה במנהרה יחד עם יוכבד ליפשיץ, נורית קופר, עמירם קופר ואברהם מונדר. כולם קשישים בני יותר מ-75, שצורכים תרופות ונזקקים לסיוע צמוד. היא כינתה את המנהרה, בהומור, "חדר צמוד רופא".
היא ביקשה מהרופא מכונת נשימה ונענתה בצחוק מזלזל. "אין אצלנו", הוא אמר לה והציע שתשעין את הראש על הקיר. "לא הצלחתי לישון 50 ימים", היא מספרת. "מדי פעם הייתה לנו רעידת אדמה ושמענו את ה'בומים'. היו פעמים שאמרו לנו שנקום כי יש חיילים וצריך ללכת".
"אמרתי למחבל: לא אומרים לאישה בת 77 'שתקי', אתה לא מדבר ככה לסבתא שלך"
מרגלית מוזס
בזמן שחטופים אחרים פחדו וכמעט לא תקשרו עם אנשי החמאס שחטפו אותם, מרגלית חשבה שיהיה יעיל לבנות קשר אישי. "הם היו אנשים פשוטים ומאוד דתיים שידעו רק ערבית", היא מספרת. "אחד הדברים הראשונים שהם שאלו אותנו זה אם אנחנו ליכוד", סיפרה. "אמרתי להם שאנחנו מרצ. הסברתי להם שאני לא מאמינה באלוהים, אלא באנשים. את זה יכולתי להגיד להם בערבית".
ממורה בקיבוץ ל"מחנכת" מחבלים
אחרי חודש הגיע מחבל חדש, פחות סובלני. "עמדתי בחדר ושרתי. הוא פתאום נכנס ואומר לי: 'יאללה, יאללה, שתקי'. אמרתי לו, 'פה אנחנו כולנו חברים. אנחנו לא צועקים אחד על השני'. הוא אמר 'אני לא', אז עניתי לו בערבית 'יאללה, לך מפה'".
בהמשך, בחוסר הבושה שאפיין אותה, אמרה לראש הקבוצה: "לא אומרים לאישה בת 77 'יאללה, יאללה שתקי', אני בטוחה שהוא לא מדבר ככה לאימא שלו או לסבתא שלו". ומאז, היא מספרת, הוא הפך "כלבלב הו בידי-בם-בם".
המפגש עם סינוואר
את מנהיג חמאס יחיא סינוואר היא פגשה במנהרה כבר ביום השני. "איך אפשר שלא לזהות את הגמד הזה?", נזכרה. "הוא בא עם חבורה של אנשים ושאל אם אנחנו יודעים מי הוא. אמרתי לו: 'כן, אתה יחיא סינוואר'. הוא השיב 'נכון', והבטיח שיטפלו בהם וידאגו להם לאוכל".
"הוא היה מאוד יהיר", היא מתארת. "האמנתי לו ואני חשבתי שתוך שבועיים כולנו נצא בחזרה. לא תיארתי לעצמי שנהיה שם כל כך הרבה זמן". ועדיין היא לא מפסיקה לחשוב על החטופים שנותרו מאחור, בהם גם גדי מוזס, בעלה לשעבר, שנמצא בשבי כבר 130 ימים.
"אבא שלי, עוד חודש הוא בן 80," מספר בנו. "אתה הולך לישון וחושב איפה הוא ישן, אתה יושב לשתות ואומר: 'נתנו לו מים?'. לחטופים אין זמן". בימים האחרונים, הם מספרים, יש להם הרגשה שיש הסתה נגד המשפחות ועסקת החטופים: "זורעים פחד בציבור. מציגים אותנו כאילו אכפת לנו רק מהאהובים שלנו ושתישרף המדינה. להיפך. אם לא תהיה עסקה, אז מבחינתי זה כאילו המדינה אומרת: 'אם יחטפו אותך, לא אכפת לנו'. זו יריקה בפנים".
"קחו את הדברים שלכם, אתם הולכים", היא נזכרת שאמרו לה בבוקר השחרור. "הלכנו הרבה זמן. שעה וחצי חיכינו לצלב האדום, אבל איך שעברתי את הגבול, הרגשתי טוב מאוד". עוד סיפרה כי בהתחלה, כששבה לארץ, סירבה לשמוע על הטבח בניר עוז: "זה כעס בלתי ייאמן". על השאלה אם החטיפה שינתה את עמדתה הפוליטית כמצביעת מרצ, השיבה: "להפך, הדעות שלי לא משתנות. הממשלה והיושבים בה, המפלגות השונות, הם מעדיפים את המלחמות ולא את האנשים. אני מאמינה שאם תהיה להם מדינה משלהם, החלק של החמאס קצת יירגע".
את חושבת שאפשר לטפל בפנאטיות הזאת?
"יש עוד הרבה אנשים שהם לא פנאטים. לפני שנים עבדו אצלנו חבר'ה מרפיח במפעל. עם אחד מהם היה לי קשר ממש טוב. אמרתי לו: 'אתם הצבעתם חמאס, מה אתם בוכים עכשיו?'. הוא אמר: 'את יודעת איך הצבעתי חמאס? עם מישהו עם רובה לידי'. מי שלא הצביע חמאס, פשוט ירו בו".
"אני חושב שיש בזה איזושהי נאיביות", משיב בנה מנגד. "נאיביות שהייתה מנת חלקי. מאוד קשה לי עם עצמי, אידיאולוגית. האמנתי שבצד השני יש אנשים חפצי חיים שנחטפו בידי ארגון טרור. עם זאת, אני אומר, בסופו של דבר בשביל שנוכל להמשיך לחיות פה, יצטרך להיות שלום – ושלום עושים עם האויבים. לא תהיה ברירה ויצטרכו לשוחח עם הפלסטינים ולהגיע להסדר שלום. יהיה טוב. מוכרח להיות טוב".