זה היה ביום החמישי ללחימה. פנצ'ר ברכב הצה"לי באזור זיקים הוביל 12 לוחמים מיחידת המילואים של מגלן היישר לתוך מארב של מחבלים, שחיכו להם מחוץ למיגונית שבה הסתתרו. היחידה, שהייתה בדרך למשימה מיוחדת, מהסוג שרק הם מוכשרים אליה, התפצלה לשתי קבוצות כשהופיע החור בגלגל: חלקם נשארו להחליף גלגל והחלק השני נכנס למיגונית סמוכה, כדי שלא להיפגע מפצמ"רים ולהמתין שם לכוח שיתקן את הצמיג. בחמש הדקות הבאות ינהלו את קרב חייהם.
כשהתקרבו חיילי היחידה למיגונית, למרות שלא ידעו מה מחכה להם שם, הם החליטו לפתוח חיפויים מסביב למיגונית - בדיוק כמו שהם מתורגלים - בניסיון להגן על עצמם כמה שיותר. ואז החל הירי לכיוונם: שמונה מחבלים שארבו להם מחוץ למיגונית פתחו בירי מסיבי. שישה חיילים נפגעו במקום, חיילים נוספים החלו בריצה לכיוון המיגונית ופינו אליה את הפצועים. איתי שגיא, בן 25, היה היחיד שנשאר בחוץ ולא נפגע - ובשלב הזה הוא הבין עכשיו שעליו לפעול: "זו הייתה הנקודה שהבנתי שזה או לחיות או למות", נזכר איתי ברגע המכריע, "גם אנחנו היינו בטוחים שהשטח סטרילי אחרי חמישה ימים ואף אחד לא אמר לנו לפתוח חיפויים, זה מה שהציל אותנו".
"המחבל הרים נשק, יריתי לו בראש"
"אני רואה את המחבלים מטרים ספורים ממני והם הרבה. כולם מסביבי פצועים ורצים למיגונית ואני הבנתי ישר את התוכנית של המחבלים", נזכר איתי, שהשתחרר מהיחידה רק לפני שנתיים. הוא הבין שהמחבלים מנסים למשוך את כל החיילים לתוך המיגונית: "הם תכננו לזרוק רימונים ולחסל את כולנו, בזמן הזה לידי חבר שלי זוחל על הרצפה ואומר לי שירו לו ברגלים וגם בקסדה, אני מסובב את הראש ורואה את המחבל שקולט אותי ומרים את הנשק שלו לכיווני, באותו רגע יריתי לו כדור בראש והוא נפל. הבנתי שאני צריך למשוך כמה שיותר זמן".
איתי המשיך לעמוד בכניסה למיגונית בניסיון להדוף את המחבלים שנותרו, ולאפשר לחבריו ליחידה להתאושש מהדקות הקריטיות שעברו ולהתחיל לטפל בפצועים. "בשלב הזה אני רואה עוד מחבל שמגיע אל המיגונית מהצד, יריתי עליו שישה כדורים וגם הוא נפל", מתאר איתי. בצד השני של המיגונית חבר טוב של איתי, שכבר היה פצוע בשלב הזה, המשיך להילחם במחבלים והרג שניים מהם.
השלב הבא של המחבלים, כפי שצפה איתי, היה זריקת רימונים: "הם זרקו שני רימונים בכניסה של המיגונית שלא פגעו בנו ואני הצלחתי להתחמק מהם", נזכר איתי, "הרימון השלישי שהם זרקו כבר נפל ממש לידי והתפוצץ עליי".
"פחדתי שזהו, שנגמר הסיפור"
הרימון פצע את איתי בכל אזור הצוואר והוא החל לדמם: "הרגשתי שאני לא יכול לנשום ולא לזוז, אבל החלטתי להישאר רגוע כי ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות", מתאר איתי את רגע הפציעה, "פחדתי שזהו, אכזבתי את הצוות ועכשיו הולך להיכנס מחבל לירות בנו ונגמר הסיפור".
איתי התיישב בתוך המיגונית וניסה להעריך את מצבו. בזמן הזה חבריו, שעד עכשיו הוא חיפה עליהם, החלו בלחימה ממושכת - לצד החיילים הנוספים שטיפלו ברכב התקול. הלחימה הזו במחבלים נמשכה עוד 45 דקות עד שהם חוסלו. "הבנתי בשלב הזה שהמצב שלי רע, אני לא מרגיש את הכאב, אני מרגיש מנותק, מרגיש שהמוח שלי ניתק מעמוד השדרה ורק העיניים ממשיכות לזוז. ראיתי את הכול, את הצוות שלי נלחם על החיים שלהם ועל החיים שלי", הוא מוסיף.
"הרבה מחשבות עולות בזמן הזה שאני שוכב שם, הרגשתי ממש שהנשמה שלי נפרדת מהגוף ואני מסתכל על הגוף שלי מלמעלה. חשבתי על כל כך הרבה דברים יפים, על הבית שלי בקיבוץ, על המשפחה והצוות שלי - והרגשתי שאני לא יכול לוותר וחייב להצטרף אליהם", מסביר איתי. "אני זוכר שבראש שלי אני צועק על הגוף שלי להתחיל לנשום והרגשתי מוגן, הגנה שאני לא יודע להסביר אותה".
"הרופאים לא הבינו איך אני בחיים"
איתי החליט לא לוותר, ולמרות שלא יכל להזיז את יד ימין שלו, הוא אחז בנשק שלו ביד שמאל והתחיל לחפות על חבריו. החובש, חבר של איתי, התחיל ללחוץ על נקודות יציאת הדם שלו ולעצור את הדימום. עם פד מיוחד לצוואר, החובש הציל את חייו: "הוא קיבל החלטה נכונה, ואני מתרגש בטירוף מזה שאני בחיים למרות שכואב לי באותו הרגע, כל פעם לקחתי נשימה אחת ועוד נשימה".
איתי הגיע לבית החולים במצב קשה מאוד: "הרופאים בבית החולים לא הבינו איך אני עוד בחיים ועברתי ניתוח מציל חיים". היום מתמודד איתי עם חוסר תחושה בפנים, בצוואר ובכף היד והוא ממשיך לעבור שיקום בבית החולים איכילוב. השבוע החל את לימודיו לתואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן ועוזר לצה"ל בהסברה של המלחמה לעולם: "אני מטפל בעצמי גם בנפש, יש סיוטים ולפעמים קשה לישון אבל חשוב לי לתרום למורל".
וכשלושה חודשים אחרי אותו יום דרמטי, הוא מספר: "אני קם כל בוקר ומרגיש שיש לי משמעות. איבדתי שם שלושה חברים טובים - דניאל קסטיאל, איתי שלמה מורנו ועידו קסלסי ז"ל - ואני מרגיש שאני צריך לקום בשבילם ובשביל הרבה אחרים שנפלו ולעסוק בנתינה ובצמיחה. אם אני חי ומת בפנים זה לא עוזר לאף אחד".
עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, הגיב: "סיפורו של איתי הוא סיפור של גבורה יוצאת דופן בשדה הקרב, מנהיגות ועוצמה. אבל זה לא רק הוא, זה דור שלם שרבים כבר הספידו. עכשיו אלה שקראו להם רכים, מפונקים, ומה לא, מראים לנו בשדה הקרב שהם, בדיוק כמו הדורות שלפניהם, יודעים להילחם ויודעים לתפוס פיקוד למען ביטחון ישראל. לצד איתי יש עוד מעל 8,000 גיבורים שכאלה והיד עוד נטויה. אנחנו נהיה שם, להמשיך וללוות כל פצוע ופצועה יד ביד במהלך התהליך השיקומי שעומד בפניהם. אנחנו נהיה שם כשהם יראו במו עיניהם כיצד החיים ממשיכים, וכיצד גם לצד הנכות והפציעה אפשר לחיות חיים של הגשמה, ניצחונות והישגים. חיים מלאים וטובים במדינה שהם נפצעו בהגנה עליה".