56 אלף מילואימניקיות גויסו למלחמה הנוכחית לעומת מלחמת לבנון השנייה שבה גויסו רק כמה מאות, ולמבצע צוק איתן אז גויסו אלפים בודדים. עכשיו אלו מספרים שמעולם לא הכרנו אם במערכה הנוכחית ברור לכולם שהנשים בסדיר הן חלק בלתי נפרד מהלחימה, אין ספק שגם המילואימניקיות פה כדי להישאר.
יונת דסקל דגן פרמדיקית מד"א, אימא לארד בין ה-3 וכרמי בת השנה שכמעט לא ראו את אימא בארבעת החודשים האחרונים. רק לאחרונה חזרה מיותר מ-100 ימי מילואים עמוק בפנים, פשטה את המדים והשאירה מאחור את סמטאות ג'באליא. תום בעלה, נשאר לתפעל את הבית והשגרה: "קיבלתי תגובות כמו 'כל הכבוד' ו'איזה יופי', לצד הרמות גבה", הוא מספר. יונת שירתה כפרמדיקית של חטיבת הנח"ל, בתנאים מאתגרים יותר מאלה שהיא רגילה להם בשגרה: "כמעט כל הפינויים היו תחת אש, המון צעקות - של פצועים, של כאב ושל מפקדים שצועקים להמשיך להילחם", היא אומרת ומיד מוסיפה: "זה נתן לי הרגשה שלמרות שקשה לי זה למטרה טובה"
גם שירלי, מחנכת כיתה ה', חזרה עכשיו משהות ארוכה בחזית אל העורף. רב-סמל מתקדם שירלי גולדשאלגר משרתת כקשרית מ"פ בגדוד חילוץ והצלה והייתה מגויסת כבר מאוקטובר. "כשקיבלתי את ההודעה בעשר בלילה, פתאום הרגשתי בוקס בבטן שאני לא יודעת להסביר אותו אפילו", היא משתפת. "בראש עבר לי 'אני? מלחמה? מה קשור אני אימא בכלל' ולא ישנתי כל הלילה. אבל אמרתי לעצמי: 'קוראים - הולכים'".
גולדשאלגר החזיקה כוננות בגבול הצפון, יצאה הביתה לאפטרים מדי פעם וכשכבר הגיעה הביתה הרגישה שלא כולם יודעים לאכול את העובדה שהתייצבה בלי לחשוב פעמיים. "יש את הרמת הגבה הזאת: 'מה את הולכת, איך את אימא, הולכת למילואים?'. זה קצת צורם בהתחלה ועושה עוד יותר רגשות אשמה של איך את עוזבת ילדות קטנות", היא אומרת.
בבית חיכו יובל בת ה-7 ולירז בת השנתיים יחד עם בעלה ואימא שלה שדאגו שהכול יעבוד כמו שצריך, כדי שהיא תוכל להיות שקטה מהרגע שהיא יצאה עם המדים מהבית למלחמה ונפרדה מהבנות. גולדשאלגר סיפרה על הרגע שבו הושיבה את בנותיה הקטנות והסבירה להן שאימא צריכה לצאת לצבא: "הקטנה לא הבינה וגם הייתה איתי ברוגז רוב הזמן. למשל כשהיו שיחות וידאו היא הייתה מסובבת את הראש, עד היום כשאני באה לקחת אותה מהגן, היא רואה אותי ואומרת: 'אבא'. לגדולה היו המון שאלות כמו מתי תחזרי, ואם כל האימהות הולכות או רק את".
טלי, ליטל ונעם שלושתן אימהות, קרייריסטיות, עשו מילואים ביחד ביחידת ההסברה של פיקוד העורף. טלי היא סגן אלוף ששירתה כמסבירה להורים וילדים, ליטל ונעם שתיהן קצינות והיו מאחורי הקלעים. טלי מומחית חוסן, ליטל דוברת אוניברסיטת רייכמן, ונעם בהיי-טק שהשתחררה כשהיא בחודש תשיעי.
השירות בבסיס הפתוח היה לכאורה קל יותר - אבל לא בהכרח. "את הולכת לאסיפות הורים, ממשיכה לעשות קניות הביתה ולעשות כביסות", אומרת נעם ארגמן. "אז אם עד עכשיו היינו צריכות לשלב קריירה ומשפחה, אז עכשיו זה קריירה, משפחה ומילואים", הוסיפה. טלי מצביעה על נקודה נוספת איתה מתמודדות המילואימניקיות: "נשים, בעיר אימהות, מתנדבות למילואים. אז מעסיקים יכולים לחשוב: 'טוב, היא לא חייבת, אז למה היא מתנדבת? מה היא קופצת בראש'? אבל אנחנו מרגישות שזו חובה, זה ממש תחושת שליחות".
ליטל בן ארי, מצטרפת לדברי חברותיה ומדגישה כמה חשוב להציג את הנושא יותר: "צריך להבין שיש מילואימניקיות וגם להוציא את זה החוצה כי לא מספיק מדברים על זה. יש איזה קמפיין שרץ 'אנחנו עם המילואיניקים', האישה ליד הגבר, היא האזרחית והוא עם הנשק. למה? יש גם נשים שנמצאות שם בשדה הקרב, טנקיסטיות, טייסות, לא חסר. מגיע להן שיראו אותן ולהיות מרוחות על איילון בדיוק כמו המילואימניקים הגברים".