דווקא שיגור אחד, שהתרחש בדיוק לפני שלוש שנים ובמרחק 3,000 קילומטר מישראל, חשף יכולת שפותחה כאן בחשאי. זה קרה כאשר שיגרה אזרבייג'ן טיל לורה מתוצרת התעשייה האווירית כדי להשמיד גשר במלחמה עם ארמניה, בהפעלה המבצעית הראשונה שלו אי-פעם. לטיל הזה יש יכולת פגיעה בדיוק של פחות מעשרה מטר ממרחק 500 קילומטר: זו יכולת חשובה ועוצמתית ביותר במלחמה. הרש"ק (ראש הקרב) של הלורה נושא 500 קילו של חומר נפץ הרסני.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בצה"ל התלבטו שנים אם להצטייד בנשק הזה, ובינתיים לקוחות בחו"ל התלהבו ורכשו. שינוי פני המערכה וריבוי האיומים על ישראל גורמים גם לישראל לרענן את דפוס החשיבה: לא יהיה כאן בשנים הקרובות "חיל טילים", אבל כן נראה הצטיידות אחרת ובניין כוח אחר. כלומר, מערך רקטות גדול ומדויק שייתן יכולת נוספת על זו של חיל האוויר, לשיגור ולתקיפה באמצעות אמל"ח מדויק ולמרחקים של בין 40 ל-500 קילומטר.

לורה (צילום: התעשיות הבטחוניות)
שימוש ראשון מבצעי מוצלח - דווקא באזרבייג'ן - הטיל לורה | צילום: התעשיות הבטחוניות
לורה (צילום: התעשיות הבטחוניות)
כך נראה השימוש המבצעי הראשון בטיל "לורה" | צילום: התעשיות הבטחוניות

לא בטוח שיש ברירה: אם האויב יצליח לשגר מטחים נרחבים, מאות טילים בו-זמנית מזירות שונות (האיום הרב-זירתי – לבנון, סוריה, עזה, איראן, תימן ועיראק), צפויה ההגנה האווירית של ישראל להתקשות להתמודד עם האיום. התוצאה תהיה נזק והרס בהיקפים גדולים מאוד במרכזי האוכלוסייה. זהו מִתאר איום של פגיעה קשה בערים הגדולות ובאתרים אסטרטגיים באמצעות טילים מדויקים – מתאר שישראל מעולם לא התנסתה בו בעבר.

הייעוד של חיל האוויר, וכך ייראה "המערך המשלים"

אחת המטרות העיקריות של יריביה של ישראל היא פגיעה בבסיסי חיל האוויר וצמצום יכולתו לפעול. הכוח האווירי נבנה כדי ליצור יכולת מהלומת אש מרוכזת, מדויקת ומפתיעה, שמתאימה מאוד למאפייני הלוחמה האווירית בכלל וליכולותיו של חיל האוויר הישראלי בפרט. חיל האוויר, שהוגדר בידי ה"אבות המייסדים" ככוח מחץ גמיש, זמין, נייד ורב-תכליתי, עובר בשנים האחרונות תהליכי בניין כוח שהופכים אותו למתאים במיוחד לעמוד בלב המהלומה הרב-ממדית. כיום מאפשרים תהליכים אלו לחיל האוויר ליצור, לתכנן, לשלוט ולתקוף במדויק היקף גבוה מאוד של מטרות – מאות רבות מהן – בזמן קצר. תקיפות אלו ניתנות לביצוע באזור גיאוגרפי מצומצם או בכמה אזורים גיאוגרפיים וחזיתות במקביל.

לורה, אזרביג'אן (צילום: התעשיות הבטחוניות)
הצבא באזרבייג'ני שהשתמש ב"לורה" | צילום: התעשיות הבטחוניות

ייחודיותה של המהלומה האווירית בישראל נובעת לא רק מהיכולת לבצע מהלך אש משמעותי, מפתיע ומרוכז, בזמני התרעה קצרים – אלא גם מהיכולת לשמר גמישות מול האיום הרב-זירתי. גמישות זו נובעת מכך שחיל האוויר יכול להפעיל עוצמת אש משמעותית מול מגוון מטרות בחזית ובעומק, ותוך ניוד מהיר של האש האווירית בין החזיתות, לפי מגוון הצרכים המבצעיים המתפתחים בגזרות הלחימה השונות. ולכן בצה"ל החלו מצטיידים במאות טילים ורקטות מדויקות:

  • רקטת אקסטרה (נוגה) מתוצרת אלביט – מסוגלת להגיע לטווח של עד 150 קילומטר ויכולה לשאת ראשי קרב במשקל של עד 120 קילוגרם. המחיר: כמיליון שקל.
    אקסטרא נוגה (צילום: התעשיות הבטחוניות)
    טיל "אקסטרה נוגה" | טווח: עד 150 ק"מ. יכולת נשיאה של עד 120 ק"ג ראש נפץ. מחיר: כמיליון ש"ח | צילום: התעשיות הבטחוניות
  • נץ דורס – רקטה בעלת טווח של עד 300 קילומטר מתוצרת אלביט וראש קרבי של עד 200 קילוגרם. המחיר: לא יותר מ-2 מיליון שקל.
    נץ דורס (צילום: התעשיות הבטחוניות)
    נץ דורס | טווח: עד 300 ק"מ. ראש קרבי של עד 200 ק"ג. המחיר: עד 2 מיליון ש"ח | צילום: התעשיות הבטחוניות
  • כידון קסום – גם הוא מאלביט. מדובר ברקטה בעלת מערכת ניהוג ותיקון סטייה, מונחית באמצעות מערכת GPS. לרקטה טווח מקסימלי של כ-40 קילומטר ודיוק פגיעה גבוה במיוחד: הסטייה מהמטרה היא עד 10 מטר).
    כידון קסום (צילום: התעשיות הבטחוניות)
    כידון קסום | טווח: עד כ-40 ק"מ. יכולת דיוק פגיעה גבוה במיוחד: הסטייה מהמטרה היא עד 10 מטר | צילום: התעשיות הבטחוניות

נוסף על אלו נבחנת הצטיידות גם בטיל הקרקע-קרקע לורה (LOng Range Artillery) של התעשייה האווירית, המסוגל להגיע עד לטווח של 300 קילומטר. לטיל הזה ראש קרב של עד 600 קילוגרם: עלות כל טיל נאמדת בכ-3 מיליון שקל.

נץ דורס (צילום: התעשיות הבטחוניות)
משגר של "נץ דורס" | צילום: התעשיות הבטחוניות

עד כמה טווח של 300 קילומטר, כפי שיש ללורה וגם ל"נץ דורס", הוא מכפיל כוח דרמטי? המשמעות של הצטיידות ברקטה כזו היא שסוללה שממוקמת בצפת תכסה לא רק את כל לבנון אלא תגיע עד לטקיה בצפון סוריה ותדמור במזרחה.

היתרונות של מערך הטילים על פני חיל האוויר

רכש הרקטות הללו מתבצע על רקע ויכוח ארוך שנים בין חיל האוויר לתותחנים. למערך טילים לטווח ארוך שיופעל באמצעות חיל התותחנים יש כמה יתרונות על פני חיל האוויר:

  • זמינות לתקיפה – המיידיות של שיגור טיל לציון GPS כלשהו מסתכמת בדקות לכל היותר, לעומת שעות כשמדובר בפעילות חיל האוויר.
  • דיסקרטיות – היכולת לאתר ולשייך פגיעת טיל לישראל קטנה מהיכולת לאתר את המטוס התוקף.
  • אי-סיכון טייסים במשימות.
  • שרידות – האוטונומיה התפעולית של כל משגר, פיזורם וניידותם הגבוהה באמצעות מערכת הכבישים הופכים את הפגיעה בהם לקשה מאוד לעומת מסלולי המראה, דת"קים (דירים תת-קרקעיים), מאגרי דלק וכו' שלהם חלק הכרחי בתפעול שדה תעופה. 
  • כלכליות – השימוש ברקטות או בטילים זול יותר מבחינה מערכתית מהפעלת חיל האוויר.

הפעלת חימוש מדויק בריכוז מאמץ ובקצבי ירי מהירים, בידי הכוחות המתמרנים עצמם, תוכל להוביל לאפקטיביות (מועילות) גבוהה של המערך במלחמה העתידית בלבנון. על פי התוכניות התעשייה הצבאית הישראלית אמורה לייצר את רוב הרקטות והטילים האמורים – ולהתאים חלק מהם גם לשיגור מעל סיפוניהן של ספינות חיל הים ואפילו מטוסי חיל האוויר. המטרה היא להיות הרבה יותר מגוונים ולפזר סיכונים, מכיוון ששדות התעופה שלנו פגיעים.

אז ניתן לומר בבטחה שלא יהיה "חיל טילים" בצה"ל, אבל בהחלט נבנית זרוע של טילים ורקטות ישראלית חכמה, בתוך חיל התותחנים – זרוע מדויקת וקטלנית לטווחים שונים, מדרום לבנון ועד עומק סוריה, כמשקל נגד לארסנל הרקטות שבידי חיזבאללה.

לורה (צילום: התעשיות הבטחוניות)
הטיל "לורה" במהלך ניסוי | צילום: התעשיות הבטחוניות
בניית זרוע טילית-רקטית ישראלית חכמה (צילום: דובר צה"ל)
"מערך רקטי למאות קילומטרים". אימוני צה"ל | צילום: דובר צה"ל

מערך טילים שכזה מחייב יכולת משמעותית לפיתוח וייצור מנועים רקטיים. יכולת זו נמצאת בחברת תומר, שנחשבת למוקד ידע לאומי לפיתוח וייצור מנועים רקטיים שמפתחים ומייצרים הנעה למגוון יישומים וגדלים -  מרקטת הרומח לטווח של 40 קילומטר ועד לנץ דורס שמגיע לטווח של 300 קילומטר, וגם מיירטים במגוון טווחים ומנועים למשגרי לוויינים.

אבל האתגר שמוצב בפני מערכת הביטחון לא פשוט – יכולת האיסוף והתקיפה של מטרות בתנועה. ככל שמגדילים את תא השטח שעליו שולטים, כך יש צורך ביכולות איסוף מטרות באופן דינמי ומתקדם ויכולת פגיעה בהן בזמן אמת. זו הסיבה שלצד הרקטות ארוכות הטווח מסוג נץ דורס, קיים הכרח לצייד את זרוע היבשה ביכולות איסוף דינמיות שיתמכו ברקטות. חלק מכך כבר נעשה בדמות מל"טים לחטיבה ("דוהר שמיים") ולגדוד ("רוכב שמיים"), אך שבה ונשאלת השאלה אם זה מספיק.

הפתרון המשולב של החיל

חיל האוויר מתמודד בהצלחה עם האתגרים, והוא כוח ההרתעה וההכרעה העיקרי של ישראל. יודעים זאת העיראקים, שחיל האוויר פגע בכור הגרעיני שלהם; יודעים זאת הסורים, שעברו "חוויה" דומה ב-2007; ויודעים זאת האיראנים, שתוכניתם לבסס מערך טילים, מטוסים וצי בסוריה בשנים האחרונות שובשה בידי חיל האוויר. יודע זאת גם חסן נסראללה, שמאז 2006 מסתתר בבונקר מתחת לדאחיה שחיל האוויר הרס.

הפתרון שעיצב חיל האוויר מבוסס על מענה משולב: הרתעה, הגנה אקטיבית, הגנה פסיבית, תקיפה ושיתוף פעולה בין-לאומי. האם זה פתרון מושלם? ודאי שלא. חייבת להיות יכולת משלימה לחיל האוויר, חושבים לא מעטים במערכת הביטחון ומזהירים: "אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד".

בניית זרוע טילית-רקטית ישראלית חכמה (צילום: דובר צה"ל)
בניית זרוע טילית-רקטית ישראלית חכמה | צילום: דובר צה"ל

מבחינת צה"ל אין מונח כזה "חיל הטילים", ובחיל התותחנים יש הרבה יותר מתותחנים: בחיל שמו לעצמם יעד להיות כמה שיותר קטלניים, עם נשקים מטווחים שונים, יכולות תקיפה בשטח בנוי ובשטח פתוח וסגירת מעגלים מהירה. המערך הרקטי קיים בצה"ל הרבה מאוד שנים: הוא היה פעיל כבר במלחמת יום הכיפורים ובמבצע שלום הגליל. המערך היה מבוסס בעבר על משגרי ה-MLRS האמריקניים.

בעשורים האחרונים בצבא מתכווננים למטרות מדויקות, וזה שינוי שקורה גם בלבנון ובעזה: ארגוני הטרור התעצמו ברקטות מדויקות, הפכו את המשגרים לחדשים יותר (משגרים גלגליים), שמאפשרים ניידות – ומולם צה"ל מתעצם ברקטות חדשות וגם מגביר את הכמות שלהן.

בניית זרוע טילית-רקטית ישראלית חכמה (צילום: דובר צה"ל)
בניית זרוע טילית-רקטית ישראלית חכמה | צילום: דובר צה"ל

אחרי הוויכוח הממושך בין חיל האוויר לתותחנים, נראה שרק שילוב רכיבים המשלימים זה את זה יפעל. חיל התותחנים צריך לתת מענה לתמרון, למהלומות, להגנה ולהתקפה. היתרון של כוחות היבשה הוא הניידות על הקרקע, היכולת לתמרן ללא תלות במזג אוויר. גם היכולות של החיל להפעיל כלי טיס תוקפים אינה מחליפה את חיל האוויר, שיודע לסייע לכוחות היבשה: לכל אחד היתרונות היחסיים שלו אל מול האתגרים הרבים במגוון החזיתות.