ברוב השבוע, האזרח ט' הוא מורה לאזרחות במרכז הארץ. אבל פעם בשבוע הוא מגיע לטייסת, עולה על סרבל, וממריא ב-F-16. ואז הוא רס"ן ט', נווט קרב, מילואימניק, שהחיל הוא חלק בלתי נפרד מהוויה שלו, בלי שאלות ובלי ספקות – עד עכשיו.
אבל השבוע – שבוע שהתחיל בהודעה של 37 טייסי מילואים מטייסת 69, על כך שלא יגיעו ליום אימון, ונגמר בהדחתו מהחיל של אחד מבכירי הטייסים שהובילו את המחאה נגד הרפורמה – רס"ן ט' מתיישב מול המצלמה, ובוחר לדבר: על מה שקורה מול עיניו וממנו הוא כל כך חושש, על הסיבה שבגללה החליט לשבור את הטאבו ועל איך ייראה היום שבו לא יוכל יותר להתייצב ולהיכנס לקוקפיט.
"טסנו למקום מאוד רחוק שהוא מחוץ לגבולות של המדינה שלנו לבצע משימה שהייתה כנראה מאוד חשובה", נזכר נווט הקרב רס"ן במיל' ט', ממובילי מחאת הטייסים כנגד הרפורמה המשפטית. "טסתי עם מישהו שאני מאוד אוהב, הוא מילואימניק גם, טייס בטייסת שלי. בדרך חזרה, שהיא גם מאוד ארוכה, המערכת שעוזרת לנו לנווט בגובה נמוך התקלקלה ואנחנו נמצאים איפשהו וצריכים לא רק להגיע הביתה, אלא להחזיר את כל המבנה בשלום, ואני צריך לשים את החיים שלי בידיים שלו בעיוורון מוחלט ועושה את זה כמובן, ואנחנו יחד צולחים את המקטע הזה להגיע חזרה הביתה".
"אני אומר את זה כי הטייס הזה שלי, הקדמי, הוא מישהו שאני בשיחות אין-סופיות איתו בשבועות האחרונים, בלהחזיק אחד את השני רגשית, שלבוא לטוס ושזה יהיה בסדר ואני חרד מהיום שלא נוכל לעשות את זה ואני חושב שאנחנו חייבים להבין את זה לפני שהיום הזה מגיע".
נניח שהמהפכה הזאת תושלם, בלי פשרה, החוקים כמו שהם היום יעברו בקריאה שלישית, אתה תתייצב ביום פקודה?
"אני חושב שביום שהחקיקה הזו עוברת כמו שהיא אני לא יודע אם אני אוכל לבוא ולהגיע. אני תוהה אם אני יכול לשרת מדינה ולהפעיל אלימות מסודרת כשאני מבין שהמבנים שלה לא דמוקרטיים, שאין בה איזונים ובלמים ושהיא הפרה את החוזה שלה מיום הקמתה. אני אבוא לטייסת ואני אשב בחדר התדריכים ואני לא יודע להגיד לך עכשיו אם יהיה לי את הכוח לקום ולעלות למטוס".
הוא מעולם לא חלם להיות טייס. "אני חשבתי שזה לסנובים ואליטיסטים ואנשים מאוד תחרותיים, ואני הייתי יותר איש של קבוצה ותכננתי ללכת לחי"ר", נזכר רס"ן (במיל') ט'. "וכשהתקדמו המיונים, אז אמרתי לעצמי שצבא זה זמן טוב לצאת מאזור הנוחות. זה לא מה שחלמתי, אבל הבנתי שאם אני יכול לעשות את זה ואם זה בעל ערך, אז זה מה שראוי שאני אעשה".
עכשיו, אותו נער בן 18 מפתח תקווה הוא כבר אבא לשלושה ומורה לאזרחות. אבל בשני העשורים שחלפו מאז השחרור, הוא מגיע כל שבוע למילואים, גם עכשיו. "חיל האוויר עובד קצת אחרת, הוא חיה קצת מוזרה. עיקר הכוח הלוחם הוא כוח מילואים. המקצוע שלנו דורש הכשרה מאוד ארוכה ובעיקר ניסיון נצבר מאוד מאוד משמעותי. זה הכוח הסדיר של חיל האוויר הישראלי".
אז בעצם, מעולם לא לגמרי השתחררת.
"אני לא מעוניין להשתחרר, אני מעוניין להמשיך ולתרום את התרומה שלי, לשלם את המחירים שנלווים לזה ואני חרד ליום שאני לא אוכל יותר לעשות את זה וייקחו את זה ממני. לקח לי זמן להבין שמה שמשתנה פה זה חוקי המשחק ושאני חייב להתעורר ולפעול מהר, הכי מהר שאני יכול".
למשימה הזאת הוא יוצא בלי פקודה והוא מנווט את חבריו לטייסת אחרי ששברו את קוד השתיקה. "זה מתחיל מאנשים שמדברים ושואלים מה שלומך, ואתה רואה שהמבט של מי שאומר לך מה שלומו בעיניים הוא לא קוהרנטי למילים שיוצאות לו מהפה. ואני אומר לו: 'רגע, מה העניינים?' והוא אומר: 'תקשיב, אני לא יודע מה אני אעשה', והוא אומר: 'תקשיב, אני לא מבין איך אנחנו יכולים ו...' והשיחות האלה הולכות ומתגברות והן שיחות של לוחמים שגם ככה מתקשים להביע קושי ומתחילים להביע קושי בווליום שלא פגשתי עד היום, כולל אני".
"ואז אתה צריך לשאול את עצמך האם הטאבו הזה משרת את המשך קיומה של מערכת הביטחון של מדינת ישראל או שהטאבו הזה, הלא לדבר הזה, הלא לשאול, הלא לחשוב, הלא להביע עמדה, האם הוא לא יפרק אותה? כי אם לא נדבר ואם לא נבין מה קורה, אנחנו נמצא את עצמנו בעוד שלושה חודשים כשהקברניטים של המדינה מביטים אחורה ואין להם את כוח המגן של מדינת ישראל. ואני לא רוצה להגיד שאני חרד מהתמונה הזאת, היא מבעיתה אותי".
"טייסים על תנאי הם לא פטריוטים, לא מלח הארץ, לא ציונים, לא מטובי בחורינו, לא אנשים נפלאים, לא עם ישראל. טייסים שמתנים את ביטחון האזרחים בתוצאות הבחירות הם נפולת של נמושות. לא מעניין אותי מה הם עשו למען המדינה, בזה להם אחד-אחד". כך צייצה שרת ההסברה, גלית דיסטל-אטבריאן עליכם.
"לקרוא לנו 'סרבנים' זו הזיה, אלה אנשים שמקריבים והקריבו את החיים שלהם יום-יום ועושים את זה כרגע, בזמן שאנחנו יושבים כאן ומדברים, והיא כותבת את השורות האלה במקלדת שלה. אנחנו יודעים מה אנחנו ואין כאן סרבנות משום צורה. יש אנשים שאומרים אמירה אמיתית, אישית, חשובה".
"אני אשאל אותך אם יבואו עכשיו ויגידו לך: 'תקשיבי, את ממשיכה לראיין, אבל אנחנו משנים קצת רק את חוקי המשחק ואנחנו נבחר את מי תראייני ויש לנו... סט של שאלות שאת יכולה גם להוסיף עליהן שאלות שלך'. את תמשיכי לעבוד בתור עיתונאית במדינת ישראל? לא ניתן לשבור את כללי המשחק הדמוקרטיים של המדינה ולחשוב שאנשים שאכפת להם ממנה ברמה שהם מקריבים את חייהם עליה, יעמדו מנגד".
אבל אתה מבין שבשביל חלקים גדולים באוכלוסייה שהם לא רואים את זה כקץ הדמוקרטיה, הם אומרים, אוקיי, הוא מאיים שהוא לא יגיע אם וכאשר, אז גם אני, אם ירצו למשל לפנות התנחלויות, גם אני לא אגיע, גם אני לא אתייצב.
"אני ב-20 שנה האחרונות שלי, עשיתי אין-ספור פעולות מכשירות, שומרות, מגינות, על מה שקראת לו כרגע התנחלויות ומעולם לא מצמצתי. נלחמתי והפעלתי כוח בצורה יוצאת דופן תחת מפלגות, נבחרי ציבור שמעולם לא הצבעתי להם. לא מצמצתי. זה לא מעניין אותי כהוא זה, כשאני במילואים אני חייל של מדינת ישראל אם היא מדינה דמוקרטית".
היו רגעים שידעת שאתה הולך ללחוץ על כפתור ושהולכים להיהרג אנשים, גם חפים מפשע, אולי גם ילדים. מעולם לא מצמצת?
"כלפי חוץ לא. הסיבה שאנחנו פוקחים את העיניים... הן היו פקוחות גם קודם, כל הזמן, אבל ידעתי שיש עוד עיניים שפקוחות מעליי. ואני מבין שהעיניים האלה נעצמות, עוצמים אותן כרגע בתהליכי חקיקה שמתממשים כרגע, בזמן שאנחנו מדברים. ואני, כשהעיניים מעליי ייסגרו וייעצמו, אני לא אוכל להמשיך, אני אהיה חייב לפקוח את העיניים שלי".
השאלה אם לא הגענו כבר לנקודת האל-חזור כי אני כן רוצה להשמיע לך: "יכול להיות שצריך להוציא את המוגלה הזו וכן, בעיניי, אתם יכולים לדבר עד מחר, כרגע אתם מוגלה, מוגלה שצריך להוציא אותה עם כל הכבוד שאתם טייסים ואתם... אז אני אומר לכם, אתם בסוף תהיו מכה... קלה בכנף כמו שאמר דן חלוץ".
"אני חושב שהדבר הזה יושב על שורשים מאוד עמוקים. תראי, אני פריבילג בן פריבילגים. אני איש צוות אוויר, אני אקדמאי, אני גבר, אני אשכנזי, אני, מכולנו, צריך לדאוג אולי הכי פחות, אבל הנפש שלי בוערת ואירועי הימים האחרונים המאוד קשים, האלימים שמתרחשים לא מחזקים את התחושה שלי שיהיה מי שיעצור את גל הפורענות הבא".
אולי איזנקוט וגנץ שבעצמם נאבקים נגד המהפכה, אולי הם צודקים כשהם אומרים שעדיין צה"ל הוא מעל הכול ובטחון ישראל הוא מעל הכול וצעדים של התנגדות כזו או אחרת פוגעים בביטחון ישראל.
"אני ממש רוצה שנסתכל על המציאות ולא על הכותרות. אין כאן סרבנות בשום ממד שלה. האנשים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו, האנשים האלה שמתייחסים אליהם כסרבנים, אני, הם לא סרבנים, הם אנשים שרוצים לשרת את מדינת ישראל ועושים את זה כרגע, בזמן שאנחנו מדברים. אני חייב להגיד...את האמת שלי, זה לא איום. האמירה שלנו היא ברורה, אנחנו לא נוכל להמשיך לעשות את זה ואנחנו לא יודעים מתי לא נוכל לעשות, אני לא יודע להגיד מה היא הנקודה, אני לא מנהל משא ומתן או משחק "צ'יקן" עם מקבל החלטות".
אבל אולי התפקיד שלך הוא לעשות את מה שאתה צריך לעשות ולהמשיך לשרת, להמשיך להתנדב למילואים ולהפסיק להגיע אם וכאשר, אבל בלי לצאת עם הצהרות קודם, כלומר בלי לנופף בדבר הזה. תפסיק להגיע כשישראל כבר לא דמוקרטית. אבל ברגע שאתה אומר את זה קודם אז אתה כבר נכנס למשחק הפוליטי.
"מה שאמרת הוא מנוגד לכל הערכים שגדלתי עליהם. לחכות שהאסון יתממש ואחרי שהוא קרה, להתנצל וללכת, זה לא בדי-אן-אי שלנו. ומי שיעמוד מנגד כשהוא יודע עם עצמו בפנים שהוא לא יוכל להיות שם ופשוט כשזה יגיע, הוא יגיד סליחה, לא אמרתי קודם, אני הולך, הוא פוגע... הוא לא סרבן, אבל הוא פוגע במדינת ישראל, הוא מחליש אותה. החובה שלנו היא להשמיע את הקול האמיתי והאותנטי שלנו היום כדי שאולי יהיה אפשר למנוע את האסון. כשהאסון יתרחש היכולת לתקן אותו תהיה אפסית, השבר, הוא יהיה בלתי נתפס בתוך היחידות".
"השבר הזה, אנחנו לא יכולים לדמיין אותו כי לא היינו בו אף פעם, אבל אני רואה את רעידת האדמה הטקטונית ממאות שיחות עם אנשים ויש עוד רבים כמוני. ואנחנו חייבים, חייבים להשמיע את הקול הזה היום ולא לאחר מעשה. ואם מישהו חושב שזה מחליש היום את בטחון מדינת ישראל, יכול להיות שהוא צודק. אז תעצרו את התהליך שמחליש את בטחון מדינת ישראל, אל תעצרו אותי, זה לא יעזור. בסוף כשמישהו לא יגיע כי הוא כבר לא יכול, יכולים לקרוא לו איך שרוצים, אבל לא יהיה לנו צבא. באמת, חן, לא יהיה מי שיגן עלייך".
"אנחנו עושים את כל מה שאנחנו עושים כדי לבנות כאן בית ו...הבית הזה כרגע קורס לתוך עצמו. מה שאנחנו חווים כרגע לא חווינו מעולם. אני מפחד על הילדים שלי, אני באמת מפחד עליהם".