לפני 25 שנה נפלו השמיים על המושב השקט שאר יישוב שבאצבע הגליל. שני מסוקי יסעור שהובילו כוחות ללבנון התנגשו באוויר זה בזה, התרסקו אל הקרקע - ועליהם 73 לוחמים ואנשי צוות האוויר. ארבעה צעירים מהאזור היו מהראשונים להגיע: האחים שלומי, יובל, אילן וגדי אפריאט, שלושה מהם צלמי טלוויזיה, שהעבירו את הבשורה הקשה למסכים בכל בית בישראל.
את האחים אפריאט, ילידי קריית שמונה, אני מכיר כבר הרבה שנים. שלומי הבכור הקים את העסק, יובל הצטרף ראשון וגדי מיד אחרי. עשינו הרבה דברים ביחד. את אילן האח שהוא לא צלם - לא הכרתי, אבל כולם היו פה ב-4 בפברואר, לפני 25 שנה.
"שומע בקשר: אסון, אסון, דרדר נפל"
"אני נמצא בתוך הרכב עם סקאנר באוטו, ואז אני שומע קצת אחרי שבע מישהו שצועק בקשר: 'אסון, אסון, דרדר נפל'", נזכר שלומי ברגע שבו שמעה את הדיווח הראשוני על התאונה. המונח "דרדר" ברשת הקשר פירושו "מסוק". האח אילן בדיוק בא לבקר את ההורים. השניים הבינו מיד שקרה משהו והחליטו יחד לצאת לבדוק מה מדובר.
"אני 20 דקות לפני עוזב את האולפנים שלנו ונוסע לכיוון תל אביב חזרה, ובאזור עמק החולה אני רואה את המסוקים", מספר גדי על רגע התאונה הקשה. "רואה אותם באוויר, אני נעצר בצד, פותח את החלון, אתה שומע את היסעורים, מכבים את האורות, מחליפים מיקום, נשארים באותו מקום. אתה רואה שיש משהו מוזר".
האחים אפריאט מצלמים את הצפון כבר 30 שנה - מלחמות, מבצעים, חטיפות, פיגועים, הרבה טבע. אבל לערב שבו התנגשו באוויר שני מסוקים - אף אחד לא כתב פרוטוקול. "בהתחלה כשאתה מבין שמדובר על שני כלי טיס, אז אתה עושה כזה בראש... מה עובר לך? יכול להיות שזה שני מסוקי קרב, שני צוותי אוויר", מספר אילן. "ככל שאתה מתקרב ואתה רואה את העוצמה של הנורים שעפים אני כבר מתחיל לעשות בראש חשבון שכנראה זה קצת יותר מורכב".
אילן מספר שבהתחלה כשהגיע לאירוע הוא ציפה לראות איזשהו מסוק שנפל או אש, אבל דבר מזה לא היה. "פתאום יש איזושהי אלונקה ואזרחים שסוחבים חייל ועוד חייל. ואני זוכר את מנחם הורוביץ מתקשר ושואל: 'יובל, מה יש לך?', הוא עמד לעלות לקראת שידור. 'מה, מה קורה? כמה הרוגים יש? כמה פצועים?'. ואז אני אומר: 'רגע, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה', ואז אני שומע אותו צועק כאילו שזה לא הגיוני, כאילו...כנראה משהו שהוא לא הגיוני". גדי מוסיף: "אני כל הזמן חיפשתי בעצם ניצולים. אמרתי אולי כינסו אותם באיזה מקום, אתה לא יודע באותו רגע שבעצם אין בכלל ניצולים".
לדברי גדי, לכוחות החילוץ לא הייתה תאורה והם נאלצו להסתמך על הפנסים של המצלמה. "זה מאוד עזר להם. אז כל הזמן היית שומע 'תאיר, תאיר לי פה, תאיר'. ואני עומד ואני אומר לו: 'אני מאיר, אני מאיר'. שחלק מהזמן אני לא רואה בגלל אדים. זה כאוס שלם - על העצים קיטבגים, נשקים, תפילין זרוק. כאוס שלם אבל דממה".
"תך כדי הליכה אני נתקל בכל מיני דברים ומבחינתי זה קיטבגים", מציין שלומי. "ואחרי זה אתה מבין שזה בעצם גופות. וכמה שנשמע לא טוב, אתה רוצה שמישהו יצרח. כי מישהו שצורח הוא חי, כי מישהו שצורח הוא בסדר".
אילן נזכר ברגע שבו התברר לו שמדובר באירוע של עשרות הרוגים. "הגיע אלוף במיל' יום-טוב סמיה, שבאותה תקופה היה תת-אלוף, מפקד אוגדה צפונית. אני לוקח אותו טיפה הצידה, מחבר אותו לרמ"ט חיל האוויר, ואני שואל אותו: 'על כמה אנשים מדובר?'. שאלתי אותו: 'בשני המסוקים?'. הוא אומר לי: 'לא'. ואמרתי - מה הוא בדיוק אמר? 70 הרוגים? מה... על מה הוא מדבר בכלל? ואז אתה מבין שאנחנו בסדר גודל של אירוע קשה מאוד".
"כל פעם שאתה מגיע לנקודה מסוימת, אתה אומר שקודם זה היה הדבר הכי גרוע שראית", אומר שלומי תוך כדי צפייה בצילומים מאותו ערב קשה. "אתה רואה דברים הרבה יותר גרועים. כל פעם אתה מתקדם ואתה רואה דברים שיותר גרועים מהפעם הקודמת שראית".
תמונת הקיטבג שהייתה צריכה לרדת בעריכה
התמונות המזעזעות שהעבירו האחים אפריאט הגיעו לכל בית בישראל. אבל הייתה תמונה אחת מיותרת. במשך שניות ארוכות מדי התמקדה המצלמה של יובל אפריאט בקיטבג של החייל משה (מושיקו) סבן ז"ל. תמונות שהיו חייבות להיחתך בעריכה מצאו את עצמן בשידור באותו לילה.
"למוחרת האירוע אני פותח את העיתון ואז שאני רואה את הנושא הזה של הקיטבג", משחזר יובל. "כמה ימים אחרי הייתי בסוג של הלם, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שקרה לכל משפחה ומשפחה שהייתה שם. אני כתבתי למשפחה של מושיקו שאני זוכר... אני חושב שהמשפט הראשון היה: 'שלום, שמי יובל אפריאט. אני הצלם שצילם את הקיטבג של הבן שלכם'".
משפחת סבן משפחה אצילית - לא כעסה על יובל, אפילו חיבקה אותו, פיזית. לרגל הכתבה אבא של שיקו ז"ל, אפרים סבן, גם הוסיף מחווה ושלח הקלטה: "חבר יקר, שותפי לכאב. היום לפני 25 שנים, בשמיים גשומים בערב מלא עננים שחורים, שם אלוהים עצמו לפנינו את אסף לקרבו, את עטרת ראשי, שיקו שלי, והותיר אותנו עם לב כואב, מדמם מגעגועים.
"עם השנים התחדדה בי ההכרה וההבנה כי קורבנות נוספים אסף אליו האסון הנורא הזה. קורבנות שהנפש שלהם עמדה במבחן קשה ומטלטל נוכח הזוועות בעת הגיעם לאזור האסון הארור. גם אתה, חבר יקר שלי ושל משפחתי, הוא אחד מקורבנות האסון הזה. במכתב זה אני מבקש לחבק אותך חזק ולהגיד לך שאני מכיר בעצב המלווה אותך נוכח המראות הקשים אליהם נחשפת וצילמת, וליבי כואב את כאבנו המשותף.
"התמונות של הקיטבג עם השם של שיקו אינה אלא עוד תמונה עצובה כמו יתר התמונות שצילמו במציאות המסויטת באותו הערב, שלימדו אותי שהפעם זה הזמן של המשפחה שלי לשלם את המחיר. לא לך ולא לאף אחד אחר הייתה דרך להקל או לעדן עבורי את הבשורה. סמוך ובטוח אני כי אם הייתה דרך היית הופך עולם בשבילי. מאחל לך ולכל עם ישראל שתמיד תצלם רק חדשות טובות. אוהב אותך בלב נקי, אפרים וכל משפחת סבן".