"כשאני חושב על אברה אני מיד נזכר שתמיד היה אומר לי בחיוך 'יום אחד אני אהיה מפורסם', אבל לא מפרט במה יתפרסם. הוא רק היה אומר לי 'אני אהיה מפורסם', בסוף לצערי אתה רואה איך הוא התפרסם". יאלוו מנגיסטו, אחיו הגדול של אברה, נמצא כבר שבע שנים במאבק להחזרת אחיו מעזה - מאבק שמלווה בספקות, קשיים ותקוות שהתנפצו. ביום שבת הקרוב הוא יסמן בלוח השנה 2,500 יום בלי אחיו, והעלטה מלווה את בני משפחת מנגיסטו בשני צידי הגבול. קרוביו של אברה הסכימו לחשוף בפנינו את הזיכרונות, רגעי המשבר של אברה בישראל וגם את הכעסים כלפי הנהגת המדינה.
ב-7 בספטמבר 2014, זמן קצר אחרי מבצע "צוק איתן", יצא אברה עם תיק על גבו. הוא הגיע לחוף הים באשקלון ושם הלך, בלי הפרעה, וחצה את הגדר. "הוא באמת בן אדם ישר, הגון ומוסרי, ומצד שני יש לו תכונה רעה - הוא לא מפחד משום דבר. אברה הוא בן אדם ללא פחד. הוא פשוט לא מפחד משום דבר. אם היה בו קצת פחד, אני בטוח שלא היה חוצה את הגדר", קובע האח הבכור.
תיעוד החצייה שנחשף בתוכנית "עובדה":
במשך חודשים סיפורו של אברה מנגיסטו היה מושתק ומוסתר מהציבור. רק ביולי 2015, ממש בימים האלה לפני שש שנים, הותר לפרסום כי מנגיסטו נמצא בשבי חמאס (יחד עם אזרח נוסף, הישאם א-סייד). ב-2,500 הימים שחלפו מאז, כמעט שבע שנים שלמות, בני משפחתו לא זכו לקבל ממנו אות חיים - לא תמונה ובוודאי לא סרטון. למרות הזמן הרב שעבר, הספקות והלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, האם אגרנש בטוחה: "הוא חי, אני מרגישה אותו. הוא חי".
המבזק הראשון שבו פורסם כי אברה נמצא בשבי חמאס:
גורלו של אברה למעשה נכרך באלו של החיילים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, שחמאס מחזיק בגופותיהם מאז יולי 2014 - אך במשפחה זועמים על כך שאברה לא זוכה למעמד שווה: כך, למשל, ראש הממשלה הנכנס נפתלי בנט הניח על שולחנו את תמונותיהם של גולדין ושאול, אך לא של מנגיסטו.
"ראיתי אותו מדבר בטלוויזיה כשלידו התמונות של החיילים", מספרת אגרנש, אימו הדואגת של אברה. "הוא אפילו לא ראה לנכון לשים את התמונה של הבן שלי לידו. זה נורא העליב אותי. מה זה אומר? שהחיים של הבן שלי לא נחשבים? שהחיים של הבן שלי לא שווים? אבל אני מבטיחה לך שבסוף הקדוש ברוך הוא יחזיר אליי את הבן שלי. כשיחזור הביתה אעשה בשבילו מסיבה גדולה. אז תראה שכולם יבואו".
לרגשות הקשים הללו שותף גם האח הגדול יאלוו, שמספר כי אין למשפחה שום מושג מה המדינה עושה באמת בעניינו של אברה. לאחרונה גם ידעו מפח נפש רציני: "כשאנחנו שומעים מדי פעם בתקשורת על 'מגעים מתקדמים' אז באמת התקווה שלנו שוב מתעוררת. בשיא הקורונה היינו בטוחים 'הנה, אוטוטו אברה חוזר הביתה'. בתוך זמן קצר גם התקווה הזאת התפוגגה כלא הייתה".
ב-2017, כשהיה שר בממשלה, בנט יצא לדבר עם מפגינים למען שחרור אברה שהתאספו ליד ביתו. "כל הכבוד שאתם באים על דבר חשוב. אני מתנגד לשחרור מחבלים והגישה שלי היא הפוכה - לייצר לחצים על החמאס כדי לעודד את התהליכים של החילופים". עוד סיפר בנט למפגינים כי פגש את המשפחה והוסיף: "יש מהלכים שבוצעו, כולל בזמן האחרון. אני לא איש בשורות פה אבל בהחלט לא שכחנו - לא את החיילים ולא את אברה".
בבחירות האחרונות עקץ בנט את הממשלה ואמר בריאיון לרדיו דרום: "אם זה היה בן של חבר'ה מקושרים מרמת אביב, גם היו שוכחים את הבחור הזה? זה שמנגיסטו נשכח זה בין השאר כי הוא אתיופי והוא לא בן של משפחה מקושרת".
בנאומו בהר הרצל לאחרונה, לאחר כניסתו לתפקיד, הדגיש את המחויבות שלו להחזרת מנגיסטו. לאחר שהזכיר את גולדין ושאול, אמר: "אלו גם שנים ארוכות של געגוע וציפייה שנגזרו על משפחותיהם של אזרחינו, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, המוחזקים בידי חמאס. נעשה כל שביכולתנו כדי להשיבם הביתה. אני יודע ששמעתם לאורך השנים הרבה הבטחות והצהרות. המשפחות ידעו אכזבות ומפחי נפש רבים. כעת זו המשמרת שלנו, זו המחויבות שלנו". משפחת מנגיסטו עוקבת בדריכות לראות אם בנט יממש את הצהרתו, אך האם מודה שכבר אין לה ציפיות.
אך סיפורו של אברה לא התחיל בספטמבר 2014, וגם לא במגעים להחזירו שלא צלחו. במשפחה מסבירים כי כדי להבין מיהו, צריך להתחיל כבר ב-1986, כאשר נולד בכפר קטן ליד מחוז גונדר שבאתיופיה. אחרי המתנה של חמש שנים במחנות העולים, אברה ובני משפחתו עלו לארץ במבצע שלמה. המשפחה תחילה נשלחה למלון "דיפלומט" שבירושלים. אברה היה אז בן חמש.
אחר כך המשפחה עברה למרכז קליטה באשקלון, ואחרי שהות של שנה במרכז הקליטה החליטו להתחיל את החיים החדשים בישראל באותה העיר - אשקלון. אברה מיד נרשם לגן ילדים ואחר כך למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "אור החיים". בגיל 14 עבר לכפר הנוער "בן יקיר" שבשרון, שם סיים את לימודיו התיכוניים. אחיו יאלוו נזכר: "הוא היה ילד פיקח, חכם, חברותי וחייכן. אבל לפתע הוא השתנה - נהיה סגור. שתקן. אט-אט הוא התרחק מאיתנו".
אובדן האח הגדול - וההידרדרות במצב
אברה הוא הרביעי במספר מבין שמונה אחים ואחיות. מכל האחים הוא היה מחובר ממש לאחיו הגדול מסרשאו, שקראו לו בעברית מיכאל. מסרשאו היה גדול מאברה בשלוש שנים: "הם היו ממש חברים. אברה היה מחובר אליו פיזית ונפשית", משחזר האח יאלוו. "אברה העריץ את מסרשאו. הוא לא רק היה האח הגדול בשבילו אלא גם המודל לחיקוי".
לדבריו, בגיל נעורים "המשטרה הייתה נטפלת אל מסרשאו, בלשים היו באים וסתם היו עוצרים אותו. נפתחו לו כמה תיקים שהקשו עליו להתגייס לצה"ל. אברה לקח את העניין קשה מאוד. אבל מסרשאו לא ויתר - הוא נלחם עד הסוף והצליח לשכנע את צה"ל לגייס אותו. הוא התקבל לחטיבת גולני, שם סיים שירות קרבי של שלוש שנים. גם אברה רצה ללכת בדרכו של מסרשאו".
האם אגרנש אומרת לנו שמיד אחרי שמסרשאו סיים את השירות הצבאי הוא השתנה מקצה לקצה: "הוא נהיה סגור, מתבודד. אני יודעת שהוא היה במקומות קשים בצבא - בג'נין, ברצועת עזה ובעוד מקומות. גם אחרי השירות הוא הקפיד לעשות מילואים. אבל אני יודעת שקרה לו שם משהו. כי מסרשאו שלי שאני מכירה השתנה".
וזאת למעשה הייתה נקודת המפנה, הרגע הדרמטי שישפיע גם על המשך חייו של אברה. מסרשאו החליט בסוף להסתגר בביתו והחל להרעיב את עצמו. כל ניסיונות המשפחה להבין מה עובר עליו לא צלחו: הם לקחו אותו לטיפול רפואי ולטיפול פסיכיאטרי, אך זה לא עזר. מסרשאו לא כל כך שיתף פעולה, והמשיך להסתגר בביתו ולהרעיב את עצמו. אף אחד מבני המשפחה לא יודע להצביע מה באמת גרם למסרשאו לנתק את עצמו מהסביבה ולהסתגר בביתו. אברה ראה כיצד אחיו הנערץ הולך ודועך מול עיניו, עד שלבסוף מסרשאו נפטר ב-2012.
"יש את אברה לפני מותו של מסרשאו ויש את אברה אחרי מותו של מסרשאו", אומר יאלוו. "אני זוכר שבהלוויה אברה היה ממש אדיש. לא בכה, לא דיבר, לא הביע רגשות. הוא היה פשוט דומם. המוות של מסרשאו מאוד מאוד השפיע עליו. הוא לקח את זה ללב. ואז גם החלו ההיעדרויות מהבית".
אברה, שרוי באבל, החל להתנהג אחרת: "הוא היה נעלם לכמה ימים ופתאום מופיע. הזניח את עצמו. ניתק מגע עם הסובבים. החלטתי לקחת אותו אליי, גרתי בדירה שכורה בשכונת התקווה בתל אביב ומצאתי לו עבודה בסופר מרקט כסדרן מדפי מוצרים. פתאום הוא החל לנהל חיים נורמטיביים, קם בבוקר, יוצא לעבודה, חוזר בערב - אבל ממעט לצאת מהבית".
בבכי מר, האם אגרנש מסבירה: "הוא היה הילד שהכי הבין אותי. הבין את המצוקות שלי, תמיד עזר לי. אחרי שעזב את הבית הוא הלך ללמוד בבית הספר החקלאי והיה חוזר הביתה פעם בשבועיים, לסופ"שים. גם אז הוא היה תמיד עוזר לי בבית, מנקה, מסדר ועושה קניות. אבל אחרי שמסרשאו נפטר, זהו - איבדתי גם אותו. כל לילה הייתי בוכה, בדיוק כמו היום".
אברה אושפז בשני בתי חולים פסיכיאטריים לפרקי זמן שונים. בני המשפחה אומרים שהאשפוזים האלה לא עזרו, אלא רק החמירו את מצבו. במשך שנה אברה גר עם יאלוו בדירה השכורה בשכונת התקווה בתל אביב עד שהחליט לעזוב את העיר הגדולה ולחזור לאשקלון.
"אספר לך סיפור שדי מאפיין את אברה: בזמנו עבדתי כנהג מונית במשמרות ליליות", נזכר יאלוו. "נוסע שעלה למונית שלי ביקש סיגריה, נתתי לו את כל הקופסה. בסוף גיליתי שהוא לא החזיר לי את הקופסה. במושב האחורי, איפה שהוא ישב, ראיתי שהוא שכח את הטלפון שלו. מרוב עצבים לא החזרתי לו את הטלפון. סיפרתי לאברה על המקרה. באותו רגע הוא הפציר בי להתקשר לנוסע ולהחזיר לו את הטלפון. אברה אמר לי 'אולי הוא לקח לך את הקופסה בטעות, אבל אתה חייב להחזיר לו את הטלפון'".
חולמת לחתן את אברה - ומאשימה: "מרגישה ניכור"
רק לאחרונה ידעה המשפחה רגעים מבלבלים ומתוחים, כאשר חמאס פרסם (בכתבה של רשת אל ג'זירה) הקלטה ובה נשמע לכאורה "שבוי ישראלי", מדבר בעברית משובשת. בתוך פחות משעה חרצה אגרנש: "שמעתי את הקלטת כמו כולם, ולמרות שלא ראיתי אותו שנים רבות, אני יכולה לומר באופן חד משמעי שלא מדובר בבני, אני יודעת שזה לא הוא. אני מחכה לבן שלי ומקווה לפגוש אותו בקרוב כמו שהבטיחו לי כל הזמן".
ספרי לי קצת על התקוות שלך בקשר לאברה.
אגרנש: "על איזו תקווה אתה מדבר? מי מעדכן אותי מה קורה? מישהו בכלל מוסר לי בדל של מידע? אף אחד. רק הקדוש ברוך הוא יודע מה עובר עליי. ביום-יום אני נראית בן אדם נורמלי ומחייכת לאנשים שפונים אליי, אבל בלילות אני כל הזמן בוכה. כל הזמן רואה מולי את אברה. מדברת אליו כאילו שהוא לידי".
מישהו ממשרד ראש הממשלה דיבר איתך?
"אף אחד. אם הם היו איתי בקשר כלשהו לא הייתי מרגישה כזה ניכור כלפיהם. מה כבר ביקשתי מהם? סתם מילת עידוד, מילת חיזוק, לא יותר מזה. גם את זה אף אחד לא עושה: חוץ מפנינה (פנינה תמנו שטה, שרת העלייה והקליטה) וגדי (ח"כ גדי יברקן) שבאו לבקר אותי, אף אחד פשוט לא מתעניין. אף אחד".
מה את מצפה מראש הממשלה החדש נפתלי בנט?
"אין לי שום ציפייה ממנו. רק מהקדוש ברוך הוא".
כיום אברה בן 35. אגרנש חיה במשך השנים האלה בין ייאוש לתקווה: הרבה ייאוש ומעט תקווה, ליתר דיוק. לקראת סוף השיחה אומרת לנו אגרנש: "אני חולמת כל הזמן שהקדוש ברוך הוא יחזיר לי את הבן שלי הביתה בקרוב. אני חולמת שאערוך לו חתונה גדולה ואחתן את הבן שלי, ורק אז סוף סוף אשן שינה מתוקה בלי סיוטים".