העיתונאי שחי על הקו בין ישראל לרשות הפלסטינית: אוהד חמו, כתבנו לענייני פלסטינים, מתהלך כבר שני עשורים בין תל אביב לערים ולכפרים של הגדה – ומביא לנו למסך הצצה לחיים בצד השני של הגדר. לרגל זכייתו בפרס סוקולוב לעיתונות, החלטנו להראות לכם מקרוב איך נראה יום עבודה שגרתי של הכתב שהפך לבן בית במקומות שספק אם כף רגלו של ישראלי אחר דרכה בהם. הוא מדבר בגילוי לב על הרגעים שבו חייו היו בסכנה, על המזל שהביא אותו לעבודה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו ומספר על האופטימיות שהוא מוצא גם במציאות המורכבת.
כמתבקש, פגשנו את חמו תחילה בביתו בתל אביב ושמענו על האופן שבו המשפחה מקבלת את הקריירה הלא שגרתית. "אני בעיקר סומכת עליך", אמרה בחיוך אשתו נגה פלוטניק. "אני רוצה להאמין שאתה יודע מה אתה עושה. הייתה פעם אחת שישבנו פה אני ואימא של אוהד, והפעלנו איזשהו מכבש לחצים של 'אתה חייב להירגע' - וזה לא עזר".
בילדותו ישב חמו מול המסך ואמר: 'אני רוצה להיות כמו אהוד יערי' ובהמשך, כשהיה סטודנט לתואר ראשון עבד כשומר בבניין שבו הוא עובד היום בתל אביב. "בסוף זו פירמידה מאוד צרה, ואתה צריך גם הרבה מזל כדי להגיע לשם".
בכל יום כשאתה יוצא מהבית עוברת לך המחשבה גם "האם אני חוזר הביתה?"
"ביום-יום אני פועל, אני עובד על אוטומט לחלוטין, אני לא עוצר לחשוב על הסכנה,ואני לא עוצר לחשוב על המחיר האישי שאתה עלול לקחת - זה לא הסיפור. אבל כשאני מסתכל על האוסף הזה, זה מזכיר לך באיזה סיטואציות היית. אני תמיד אומר שעד הקו הירוק אלוהים מלווה אותי, ומהקו הירוק אללה מחליף אותו".
אתה תופס את עצמך כמי שקם בבוקר ועובד בישות אחרת?
"יש משהו שהוא פשוט בלתי נסבל בפער הזה. כלומר, אתה נמצא שם, אתה חווה פחד או סתם דיכאון וסתם קשה וסתם עצוב - ואז אתה מגיע לכאן בערב, יוצא עם חברים שלך לבר בתל אביב, או לחילופין שאני יושב בבית עם הילדים ומשחק איתם. הדיסוננס הזה הוא בלתי נסבל הרבה פעמים, יש בזה גם בדידות".
ומה בא לך להגיד לאנשים? "תתעוררו"?
"לגמרי, במובן הזה. חברים, יש חמישה מיליון פלסטינים שמקיפים אותנו, הם נמצאים ממש פה, מעבר לגדר. אנחנו לא יודעים מה קורה שם, אנחנו לא מבינים מה קורה שם, וכן, גם הדבר הזה עלול להתפוצץ לנו יום אחד בפנים".
חמו מתייחס למציאות הלא פשוטה, שמשפיעה על עבודתו העיתונאית באופן ניכר וגם מאיימת על חייו: "אני ועמיתיי העיתונאים הישראלים בשטחים הפכנו למטרה כבר לפני כמה שנים. אם אני חוזר עכשיו עשור בזמן, הסתובבתי ברמאללה כמו שהסתובבתי בתל אביב. הסתובבתי בג'נין כמו שאני מסתובב בהרצליה. ברמה הזו - באינטימיות יוצאת דופן", הוא אומר. "עם השנים הגאוגרפיה הולכת ומצטמצמת, והיכולת שלי באמת לפעול באופן חופשי ולהביא את החיים עצמם היא הרבה פחות גדולה".
כשאתה צופה בקטעים של החמושים שמככבים אצלך בארכיון, מה יש לך בבטן?
"מדהים. סערה אמיתית", מכריז חמו."זה לקחת את זה לקצה, אובדן שליטה קיצוני ממש. בחור יהודי בתוך רצועת עזה, בלב רצועת עזה, בתוך מחנה פליטים, אין לי שום שליטה על החיים שלי. יש לזה משמעות דרמטית. זה להסתכל בלבן של העין של הסכסוך, אין יותר מזה".
כשהוא חוזר לתחילת הקריירה שלו, הוא צופה ברגע המסוכן בחייו שבו הקיפו אותו חמושים: "אלה מחבלים מתאבדים. לבושים לבן, מוכנים לעלות לגן עדן. מסתובבים במרחק של שני מטר ממני, שלושה מטר ממני -זה מטורף!", הוא אומר. "דבר כזה אני לא בטוח שהיום הייתי עושה".
מבין ההישגים שלו, הגאווה הכי גדולה של חמו היא סדרת הכתבות שערך על המעברים בגדה, שעברו שדרוג משמעותי בשנים האחרונות, שבמסגרתו הפכו למעין טרמינל משוכלל. "עשרות אלפי בני אדם מדי יום נכנסים לישראל ואם לא הייתי עושה את סדרת הכתבות, יכול להיות שהם עדיין היו צריכים להיכנס כמו שראינו, כמו חיות. שיניתי את גורלם של עשרות אלפי אנשים".