סמל ליחי מלכה נחשבה לגיבורת ישראל. היא חיסלה מחבל מטווח אפס, רגע אחרי שדקר את חברתה. היא זכתה לצל"ש ולאין-ספור כתבות, אבל אחר כך היכתה בה הטראומה, עם לילות ללא שינה וסיוטים. ולמרות זאת - היא התקשתה לקבל את ההכרה מאגף השיקום במשרד הביטחון. כעת היא רק מבקשת ממשרד הביטחון "שמישהו יסתכל עליי".
"אני לא גיבורה", אומרת לנו ליחי, שמאז שגדלה כילדה בשדרות, חלמה לשרת בשירות קרבי בצבא. את גיל הנעורים היא העבירה בפנימייה אחרי ילדות לא פשוטה, ושם התחדדה אצלה ההחלטה לעשות כל מה שצריך כדי להגשים את החלום להיות לוחמת. "מילדה 'פרחית' שמדברת הרבה שטויות, אני התחלתי ללמוד, התחלתי לקחת את עצמי בידיים. הייתי מסיימת ללמוד, הייתי הולכת לרוץ. תמיד ראיתי את עצמי רחוק".
בסוף 2014 היא מתגייסת לשירות קרבי בגדוד קדם של פיקוד העורף ובאוקטובר 2015 המצב הביטחוני מתחיל להסלים. ליחי עם חברתה לגדוד, דקלה מגידיש, מוצבות בצומת חיזמה לבצע בידוק ביטחוני לעוברים במחסום. "המפקדת שלי קוראת לנו להחלפה כך שהיא והחייל יעלו למעלה ואני ודקלה נרד למטה. אנחנו מתחילים לרדת למטה ותוך כדי אני שומעת 'אללה אכבר'. מגיע פלסטיני, מחבל, מאחורינו, קופץ על דקלה, והוא פשוט משסף לה את הגרון מול העיניים שלי, נותן לה עוד שתי דקירות בריאות ובגב, ובא לדקור אותי. דרכתי את הנשק באותו רגע והוא התחיל לברוח".
"התחלתי לרוץ אחריו, ותוך כדי אני מנסה לירות והיה לי מעצור", המשיכה ליחי. "הוא מסתכל עליי ופשוט חוזר אליי באמוק. רץ עם הידיים וצורח לי: 'אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר'. אני עוד פעם מוציאה את המחסנית. אני דורכת את הנשק, משקשקת אותו, מחזירה את המחסנית ומתחילה לירות עליו. הוא ממשיך לרוץ אליי ועוד עשר מטר, חמש מטר, ואני ממשיכה ואני יורה והוא פשוט קופץ עליי. נתתי לו בעיטה, הוא נפל לרצפה. רצתי לדקלה יחד עם המפקדת שלי. אני זוכרת שאני מסתכלת עליה ואני זוכרת שאמרתי לה שאני אוהבת אותה מאוד למרות שהכרנו רק שבוע. וזהו, נגמר, ככה נגמר האירוע".
מאז ליחי הופכת לגיבורה ומוענק לה צל"ש על חיסול המחבל ועל כך שהראתה במעשיה "רוח לחימה, דבקות במשימה, יוזמה והתקפיות": "עשו עליי מלא כתבות. כל הפייסבוק שלי היה מפוצץ תמונות שלי, אנשים שאני לא מכירה. זו הייתה תקופה של אופוריה".
אבל מתחת לפני השטח – הנפש מתחילה לבעבע. המחבל שחיסלה חוזר אליה בסיוטים, התמונות של החברה המדממת שהצילה ממוות לא מרפות ממנה: "אני זוכרת שהלכתי לפסיכיאטר אחרי הפיגוע, ואמרתי לו: 'תקשיב, אני לא ישנה, יש לי הזיות קשות. אני יושבת בש"ג ואני מדמיינת שדמויות רצות אליי'. הוא רצה להביא לי טיפול תרופתי, ומבחינתו גם היה שאני אסיים את השירות שלי. אני זוכרת שאני יוצאת ממנו, אני יושבת על הספסל, ואומרת שהמכתב הזה, אני קורעת אותו, ושאני יכולה, אני לא צריכה שום פסיכיאטר, ואני לא צריכה שום קב"ן ואני אהיה בסדר".
משם היא המשיכה לשרת בגדוד בפעילות מבצעית מלאה שכללה מעצרים ובמקביל היא מנסה להשכיח את המחשבות באדרנלין, אך כל יציאה הביתה מזכירה את מה שנדחק – והכל לאט-לאט מתחיל לפרוץ: "אני יושבת באוטובוס ובא בחור שהוא קצת שחום. הוא בא והוא מתקדם, ואני מאחורה באוטובוס. פשוט בעטתי אותו קדימה. הבן-אדם הזמין משטרה ואני פשוט התחננתי אליו על הברכיים והסברתי לו שאני חשבתי שהוא בא להרוג אותי. ופשוט ככה הייתי חיה, כשבתוך הבסיס, כאילו, אני גיבורה גדולה, אבל בחוץ אני מפחדת ללכת לקנות סיגריות".
בהתחלה היא נמנעה מלפנות למשרד הביטחון: "איך אני יכולה עכשיו לבוא ולהתלונן? אני בחרתי להיות לוחמת. אני בחרתי", אך לפני כ-8 חודשים היא פונה אליהם לראשונה ומבקשת עזרה. זו הפעם הראשונה שבה היא מבינה שהטראומה יכולה לפגוע גם במי שהכי יקר לה.
"אני הולכת לעבודה ואם מישהו בטעות עובר לידי, כל הגוף שלי רועד. אני מנסה לקום בבוקר לתפקד, ואני מרגישה לחץ, אני כאילו לא נושמת, כאילו אני עומדת לחטוף התקף לב. אני ובעלי אוהבים כל כך אחד את השני, וכאילו שומרים מרחק. הוא פשוט מפחד לדבר איתי כי כל מילה שהוא מוציא מהפה אני מתפוצצת עליו, פשוט מתפוצצת עליו".
לפני חודשיים מודיעים לה כי במסגרת השינוי בחוק, היא זכאית בינתיים לטיפולים פסיכולוגיים, עד שתוכר כהלומת קרב, אם תוכר. "התקשרתי פעם אחרונה לדעת איפה זה עומד. הסבירו לי שהם עושים בדיקה אם יש קשר בין הנסיבות של הפוסט-טראומה לפיגוע. להגיע לביקורת רפואית, ועדה רפואית, אני מחכה ומחכה. אני הייתי בטוחה שזה ברור מאליו. בא הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, הביא לי צל"ש על זה שאני מנעתי פיגוע. אני בידיים שלי, ילדה בת 19, הרגתי מחבל".
מאז המקרה שבו איציק סעידיאן הצית את עצמו, במשרד הביטחון נזכרו לצאת ברופרומה חדשה שמטרתה לנסות ולשפר את הליך ההכרה והטיפול בנכי צה"ל. אולם במציאות הדברים מורכבים הרבה יותר. בדרך להכרה מוצאים עצמם הלוחמים והלוחמות אבודים מול מערכת שלא מצליחה באמת לראות אותם, כמו ליחי שאומרת: "אין לי כוח להוכיח שום דבר, אני גם עברתי כל כך הרבה תחקירים ו... מה אני עוד צריכה להוכיח? אני לא רוצה כלום. לא רוצה כסף, אני חייבת עזרה עכשיו – אני כבר כמה ימים בדיכאון, לא טוב לי, בבקשה שמישהו יסתכל עליי".
תגובת משרד הביטחון: "עם השלמת איסוף החומרים ובמסגרת המסלול הירוק שמגובש בימים אלה, ביחידה לתביעות וקביעת זכאות שבאגף השיקום, החליט משרד הביטחון להכיר בליחי מלכה באופן מידי. ליחי תזומן בימים הקרובים לוועדה רפואית שתקבע את אחוזי נכותה".
בהמשך לכתבה, משרד הביטחון פרסם תגובה שראויה למילה טובה. ליחי לא צריכה לעבור אבחונים ומשרד הביטחון הולך להכיר בה כפוסט-טראומטית. בהחלט מתסכל שצריך התערבות של התקשורת כדי שדברים יזוזו כראוי, אך למרות הביקורת – כן ישנה תחושה של רוחות שינוי באוויר, שינוי בגישה, כך שכעת מבינים במשרד הביטחון שהדברים לא יכולים להמשיך לקרות כפי שקרו עד עכשיו.