החיים בשגרה האדומה: טום גברי בן 16 גר בקיבוץ נירעם שממערב לשדרות, שם חיים גם מרבית בני משפחתו. סבא רבא שלו היה ממקימי נירעם, אבל בסבבי הלחימה מספר טום שהוא מתחרט על הרגעים בהם הם החליטו לגור דווקא שם. "למה להקשות עלינו?", הוא שואל.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני, בתור ילד שחווה כאן כל כמה חודשים סבב של טילים מעל הראש שלי, אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו באותה תחושה של פחד שבכל רגע יכול ליפול טיל על הבית", סיפר טום. "או לידם, ולגמור את החיים ככה בשנייה".
פעם בשבוע טום הולך לפסיכולוגית, לשתף. כל רעש חזק מלחיץ אותו – גם מה שאנחנו תופסים כ"שגרה שקטה". "אני חושב שכמעט כל ילד שנמצא בעוטף זה מלווה אותו", סיפר. "גם כשאין סבב. כל רעש קטן, נגיד אבן מתחת לגלגל של אוטובוס שעושה מין פיצוץ, אז ישר זה מקפיץ אותך".
"שומעים מין רעש כזה של מין משאבת אוויר – זה השיגור של כיפת ברזל. כשיש בום חזק מאוד ורסיסים שנופלים תוך כמה שניות על הבית אתה יודע שזה כיפת ברזל. אחרי הסבבים אני יוצא החוצה מהבית במטרה אחת – ללכת לחפש רסיסים. כדי להוכיח לשאר הארץ – אתם לא מאמינים למה ששומעים בחדשות? בואו תראו הוכחות על הידיים שלי שאני מרים פה".
החברים מדברים על המצב לעיתים קרובות, ולפעמים הוא מרגיש שהוא מוצף בכעס, שאף אחד לא באמת מבין את המציאות בעוטף. כדי להירגע הוא אוהב לשמוע מוזיקה, ומצייר הרבה. "בציור אתה יכול להביע עם צבעים וצורות את מה שאתה מרגיש", סיפר.