כשנה לפני שכוחות צה"ל עזבו את רצועת הביטחון בלבנון קיבל עופר כהן, אז חייל בחפ"ק של מפקד החטיבה המזרחית בגבול הצפון, מצלמת וידאו. המשימה שקיבל הייתה לתעד את מסלולי השיירות שהובילו חיילים וציוד למוצבים ואת השטחים בגזרה. בין לבין גם תיעד את עצמו ואת חבריו ברגעים אנושיים. 20 שנה אחרי, בחר כהן לפרסם קטעים מהחומרים שצילם ובהם הזיכרונות מחברו לחפ"ק, סמ"ר צחי מלכה גרינברג, שנפל מאש חיזבאללה.

צילומים של חיילים באותה התקופה נחשבו למזל רע לנפילה בקרב. הדיבור על המוות היה חלק מהשגרה, במיוחד כשנפתחה מצלמה. ״תפסיק לצלם אותי״, אומר צחי לחייל שתפס את המצלמה ותיעד אותו יושב עם כהן על ספה במהלך ביקור במוצב דלעת. ״אתה יודע שזה מביא מזל רע״, אומר כהן לצחי. ״מה, הצילומים?", משיב צחי, "אני יודע״.

"אתה יודע שזה מביא מזל רע".

"מה, הצילומים? אני יודע".

כחלק מהמשימה, כהן הפעיל את המצלמה שעות ארוכות בזמן נסיעות בג'יפ החפ"ק של המח"ט משה צ'יקו תמיר. לאחת הנסיעות שתועדו הצטרף מפקד האוגדה משה קפלינסקי. תמיר נוהג, קפלינסקי לידו, ומאחור יושבים כהן וצחי. כהן מצלם את הדרך אבל גם מפנה את המצלמה לעבר צחי ומתעד אותו מחייך בדרך הארוכה.

צילום אחר מתרחש בביקור במוצב שבו שהה גדוד 90. צחי החזיק במצלמה וצילם את כהן ואמר לעברו: "הקורבן הבא - שתהיה מזכרת". כהן משיב כשהוא מדבר על צחי: ״זה להראות לתינוק שלו עוד שנה איפה הוא היה כשהוא יצא מלבנון״. אבל צחי לא הספיק להביא לעולם תינוק ולא להתחתן עם דנה חברתו. 

בצילום נוסף צחי שוב מחזיק את המצלמה ומתעד את אחד הקצינים במוצב דלעת. "מה אתה אומר על דלעת?", שואל אותו צחי. "בית מלון", הוא משיב לו.

בילוי אחרון

ביום שישי של ינואר 2000, כחצי שנה לפני נסיגת צה"ל מלבנון, צחי תושב מטולה חגג עם המשפחה והחברה דנה יום הולדת 21. אחר כך יצא עם חברים לפאב. במוצאי השבת בילה עם דנה ובבוקר יום ראשון נפרד בפעם האחרונה מאמו. ״אמרתי לו ׳תשמור על עצמך מותק׳״, היא משחזרת. ״כמו כל אמא של חייל, כמו בכל פעם לפני שיצא לבסיס. לא שיערתי שזה יקרה״. אבל "זה" קרה. 3 ימים אחרי יום הולדתו.

צחי מלכה גרינברג ז
צחי מלכה גרינברג ז"ל ואמו שושי | צילום: באדיבות המשפחה
צחי מלכה גרינברג ז
צחי מלכה גרינברג ז"ל עם חברתו דנה | צילום: באדיבות המשפחה

צחי כהן, מספרים בני משפחתו וחבריו, היה ילד חייכן, חברותי וחרוץ. הוא התמודד עם לקויות למידה והיה תמיד מלך הכיתה. הוא נולד בקריית שמונה ב-28 בינואר 1979. לאחר שהוריו התגרשו ואמו נישאה לאשר גרינברג, עבר בגיל 4 להתגורר במטולה.

״הוא אהב לעבוד במטעים למרות שזו הייתה עבודה קשה״, מתאר אשר גרינברג. ״ברגע שהיה גדול מספיק להגיע לקלאץ׳, בערך בגיל 11, הוא נהג בחופשות בטרקטור. נרקם בינינו קשר קרוב. הוא היה חייכן כזה עם עיניים כחולות מהפנטות. היית מתעלף כשאתה רואה אותו. כולם זוכרים אותו כילד יפה״.

צמוד למח"ט

באוגוסט 1997 התגייס צחי לחיל התחזוקה (לימים חיל הלוגיסטיקה) ומיד לאחר הטירונות בזיקים שובץ כקשר מח״ט 474 דאז, אל״מ (מיל׳) רחמים כהן. ״הוא היה צמוד למח״ט כמעט 24/7 והמשמעות היה שידע כל מה שהמח״ט ידע״, מתאר גרינברג. ״הוא היה משתתף בפגישות שגיבשו את התוכניות המבצעיות. זה היה תפקיד מאתגר ויוצא דופן והוא היה חייל מצטיין״.

צחי מלכה גרינברג ז
צחי מלכה גרינברג ז"ל בשירותו הצבאי | צילום: באדיבות המשפחה

בתפקיד הזה הוא הכיר את עופר כהן, שלאחר הכשרה קרבית שירת בחפ״ק של תא״ל תמיר. כהן סייע לצחי, שלא הייתה לו הכשרה קרבית, להצטרף לחפ"ק כי ידע שהוא מחפש תפקיד משמעותי בגזרה החמה ביותר.

"הם עלו כל יומיים למוצבים בתוך לבנון״, מתאר גרינברג. ״חששנו, כי זו הייתה תקופה שכל יומיים-שלושה שמענו דיווח על חיילים שנפלו או נפצעו שם. לאמא שלו שושי הוא לא רצה לספר (שהוא נכנס ללבנון) כדי לשמור עליה ולחסוך ממנה את הכאב. אם היא הייתה יודעת היא הייתה משתגעת מדאגה. אני ואחיו אבירם שמרנו את הסוד וסיפרנו לה שהוא משרת בפיקוד הצפון בצפת״.

צחי יצא במקום עופר - ונהרג

בחודשים האחרונים לחייו בהם שירת עם כהן בחפ״ק, הוא וצחי הפכו לחברי נפש. ״זה היה מאוד אינטנסיבי, 24/7 יחד״, מספר כהן. ״היינו באותו רכב, באותו חדר, לבד כל הזמן בשיירות למוצבים. שנינו היינו קשרים ונהגים והתחלפנו בינינו״.

ביום שני ה-31 בינואר 2000 יצאה שיירה למוצבים. כהן היה אמור להתלוות למח״ט. ״זה היה שבוע לפני השחרור של עופר, וצחי שהבין שזה מסוכן ואמר לו - ׳אתה עוד רגע משתחרר, אתה לא עולה יותר׳, ויצא במקומו״, מתאר גרינברג.

כשהשיירה הגיעה למוצב גלגלית, צחי ניסה לסייע לקצין הקשר להעביר הודעה דחופה. הם עמדו בעמדת תצפית כשטיל חיזבאללה פגע בהם. צחי נפל ואיתו קצין הקשר רס"ן תדהר טמפלהוף וסמ"ר ליאור ניב. אהוד ברק, ראש הממשלה דאז פקד את בית המשפחה האבלה וגם שם ברק חזר על הבטחתו לצאת מלבנון.

"איפה צחי?"

"עמדתי בפתח גרם המדרגות מחכה בחוסר סבלנות לצחי שיתייצב לצדי עם מכשיר הקשר כדי שאוכל להפעיל את המוצבים השכנים לסיוע", כתב שנים אחר כך תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר בספרו 'מלחמה ללא אות'. "את הקריאות הרמות שלי 'איפה צחי?' הפסיק המבט שנעץ בי יובל, קצין האג"ם, שהתקרב לעברי ואמר בשקט: 'צ'יקו, צחי איננו'".

"במשך שישה חודשים בילינו יחד ימים ולילות והיו לנו חוויות משותפות", כתב על צחי. "על אף פער הגילאים התפתח בינינו קשר מיוחד. אחת הזכויות הגדולות השמורות למפקדים בצבא היא הקרבה לאנשים צעירים שיש להניח שלא הייתה מתקיימת לולא הנסיבות המיוחדות של השירות הצבאי. במקרה של צחי הרגשתי זכות מיוחדת והאובדן האישי הקשה מאוד על תפקודי".

״היציאה מלבנון הייתה מאוחרת מדי עבורנו״, אומר אשר גרינברג, ״אבל אנחנו חושבים על מאות החיילים האלמוניים שניצלו בזכות ההחלטה האמיצה הזו. אי אפשר לדעת מי עוד וכמה עוד היו על הכוונת כמו צחי שלנו״.

מחיר כבד

אל צילומי הווידאו שמתעדים את השנה האחרונה בחייו של צחי החליט כהן לחזור רק לפני שנתיים, כדי להנציח את חברו. השבוע הסכים, באישור המשפחה, לפרסם אותם ב-N12. ״פתחתי את הצילומים עבור זכרו ועבור המשפחה", הסביר. "חפ״ק מח״ט זה לא גולני ולא צנחנים, ואת החבר׳ה האלו פחות מכירים, אבל מכל הדברים הקשים שעברנו בלבנון צחי הכי זכור לי״.

עופר, דנה והחברים נשארו בכל ה-20 שנה האלה בקשר עם המשפחה. הם הנציחו את צחי בגן משחקים במטולה, בטיולים אתגריים ובאזכרה פרטית כל שנה. הצילומים שהתגלו מחדש מרגשים אותם במיוחד.

״כשאנחנו צופים בזה אנחנו כואבים מאוד״, מתאר גרינברג. ״אבל זה כאב ספרטני, כמו שצחי לא בכה גם אנחנו לא בוכים. יש מחיר כבד שכל אחד שהבן שלו חייל בתפקיד קרבי עלול לשלם בארץ הזאת. הצילומים האלו ממש תפסו אותו כמו שהוא חי, ילד מאושר עם חיוך ענק״.