תושבי עזה כותבים לישראלים: פרויקט חדש, עליו עובדים בשיתוף בלוגרים בעזה ובישראל, מציע הצצה ישירה וחשופה לחיי היום יום של צעירים וצעירות בעזה. בדף פייסבוק ואתר מיוחד, הנקרא "אנחנו שמעבר לגדר", כותבים תושבי הרצועה על אימהות, על הקושי בלימודים בתנאים הקיימים, על אלימות במשפחה, על כדורגל או על המוזיקה שהם כותבים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
יוזמי הפרויקט הם שני עיתונאים צעירים: אחמד, החי ועובד בעזה, ויובל הישראלי. "יובל ראיין אותי לפי כמה חודשים לכתבה בנושא הבחירות בישראל. הכרנו ונעשינו חברים טובים. אחרי שנגמר הריאיון, סיפרתי לו שאני מנהל מעין בלוג בו כותבים חבר'ה עזתים צעירים, והצעתי לו לתרגם כמה מאמרים. רציתי שיגיעו לחברה הישראלית, ואולי ישנו את הדעות הקדומות והשליליות על עזה".
"בעקבות השיחה עם אחמד, כתבתי סטטוס בפייסבוק והזמנתי אנשים להתנדב לתרגם מאמרים", נזכר יובל. "כעבור שעתיים, יותר מ-120 בני אדם התנדבו. זה היה מטורף. במשך שלושת החודשים האחרונים הם תרגמו, ערכו, עיצבו". השבוע עלה האתר לאוויר.
"מבחינתי, המטרה היא לאתגר את התמונה השטחית והסטריאוטיפית שיש על עזה בישראל", מסביר אחמד. "אני רוצה שהחברה הישראלית תכיר אותנו באופן אמיתי. הדבר המרכזי שמניע אותי ורבים אחרים בעזה הוא השאיפה לצדק עבור העם הפלסטיני והישראלי, למען עתיד טוב יותר. "לרוב המנהיגים הישראלים יש עמוד בערבית, והם פונים אל תושבי עזה ומעבירים אליהם מסרים בעברית. אנחנו עוקבים אחרי נתניהו, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ודובר צה"ל. יש עמודים רבים כאלו. בינתיים, אלו הקולות שמגיעים אלינו מישראל. 'אנחנו שמעבר לגדר' יהיה העמוד הראשון הפועל בכיוון ההפוך - מעזה אליכם, אבל הקולות אינם של פוליטיקאים או אנשי ממשלה, אלא של תושבים פשוטים, אמהות, תלמיד בית ספר, מוזיקאים ומשוררים".
עזה רוקנרול וסינדרלה מהרצועה
מאמר אחד, "נשים מדכאות נשים" נכתב על ידי עורכת דין בשם אורג'ואן שוראב ומספק הצצה לחייהן הקשים של נשים בעזה. יותר מחצי מהנשים ברצועה הן קורבנות לאלימות בתוך המשפחה, 76% העידו שהן עוברות התעללות נפשית ו-35% סיפרו שהן הותקפו פיזית. אחת מהנשים שסיפורן מובא במאמר היא נור, שאולצה להתחתן, לנטוש את חייה ולעבור לחיות עם משפחתו של בעלה, כבת בית מסוג ב' – "סינדלרה מרצועת עזה".
שלושה ימים אחרי יום חתונתה, חמותה של נור שלפה את עגילי הזהב מאוזניה, תוך שהיא פוצעת אותה. אפילו גיסתה בת ה-14 הורשתה להכות אותה מכות נמרצות. נור הפכה אחראית לניקיונות ולבישולים בביתה החדש. חמותה של נור ספרה כל ביצה שהייתה במקרר על מנת לקבוע אם נור אכלה, ואם כן היא נענשה.
בסיפור אחר, הנקרא "עזה רוקנרול", מתלונן מוזיקאי עזתי על המגבלות בהן הוא חי. המוזיקה שמושמעת היום חייבת להיות מזוהה עם ההתנגדות לישראל או מסרים דתיים, איפה הרומנטיקה? איפה השמחה? "כשמוזיקה מושתקת בתוך חברה, משהו לא מסתדר בהיסטוריה, באידיאולוגיה, במחשבה וכמובן - ברוח שלה", נכתב במאמר.
סלסביל חמדן כתב את הטור "לגור בקוביית בטון מתחת לאדמה", המתעד את תנאי המגורים ברצועה. "אחת מההשלכות הרבות של הסגר הישראלי והמצרי על רצועת עזה מזה 12 שנה היא מניעה של בנייה מחדש. אלפי משפחות בשמונת מחנות הפליטים של עזה לא יכולות לתקן את בתיהן ונאלצות לגור במבנים מטים לנפול שאינם בטיחותיים". חמדן מדווח כי רוב הבתים נבנו בשנות ה-50 ו-60 על-ידי אונר"א. "העדר היסודות - כמו גם העדרה של מערכת ביוב - נובע בחלקו מהאמונה המקורית שהבתים דרושים רק באופן זמני, עד שהפליטים ישובו הביתה".
אנאס ג'ננה משאג'עיה בחרה לכתוב על כדורגל. תחת הכותרת "אי אפשר לכבוש את התשוקה שלנו לחגוג" ותמונה של חורבות שכונתה, היא כותבת כי "מועדון הכדורגל השכונתי שלי, אל-שג'אעיה, זכה בטורניר ליגת הכדורגל העזתית בפעם הראשונה, אחרי ניצחון 4-1 נגד מועדון אל-נוסיראת במשחק האחרון של העונה. השכונה שלנו נחשבת לזו שנפגעה הכי הרבה באזור בתקיפה האחרונה של ישראל. חלק מהבתים של השחקנים נהרסו, ועדיין לא נבנו מחדש. חלק מחברי הקבוצה אף איבדו קרובים ואהובים. זה נכון שיש הרבה דם, והרבה דמעות, אבל יש גם חגיגות! הישראלים יכולים להרוס את הבתים שלנו, בתי הספר שלנו, ואפילו את הגוף שלנו – אבל הם לעולם לא יוכלו לכבוש את הרצון שלנו לחגוג ולשמוח".
שיתוף פעולה אינטרנטי, מלמטה
יובל ואחמד לא מנותקים מהמציאות הביטחונית–מדינית ומדברים על המלחמות, והמתיחות. "דווקא במציאות שכזאת, חשוב לי להשמיע את קולם של צעירים וצעירות מעזה לציבור הישראלי, ישירות, בלי מסננים או פחד", אומר אחמד. "אם תראו את מה שהסגר גרם, אני משוכנע שתפעלו על מנת לשנות אותו. אני עושה את זה למען עתיד טוב יותר, בו העם הפלסטיני יוכל להתקיים בכבוד, וכולנו נחיה יחד בשלום ובצדק".
"החברה הישראלית צריכה לדעת שרוב התושבים בעזה אינם מחבלים, ואינם מבקשים רעות לעם הישראלי", הוא מוסיף. "אנחנו מבקשים להתקיים בכבוד, לחיות בשלום, ולממש את זכויות האדם שלנו - כמו כל אחד אחר".
"לפני חמש שנים למדתי ערבית, וזה טלטל את עולמי", נזכר יובל. "התחברתי מחדש למזרח התיכון, וגם לסבא שלי שהיה יהודי תימני ודיבר ערבית שוטפת. יותר מהכל, בזכות הערבית התחלתי להכיר פלסטינים. הדבר הזה שינה אותי. הבנתי שיש כאן עוד עם, שמחובר לארץ שאני אוהב, וחי בה ביחד איתי ולצד העם שלי. לכן, מבחינתי, המטרה הגדולה של הפרויקט היא לאתגר את ההפרדה שבין ישראלים לפלסטינים, ולהתגבר על הפחד שלנו להכיר בקשר העמוק של העם הפלסטיני לארץ הזו. אחרי שתרגמתי הרבה קולות אנושיים של צעירים מעזה, אני משוכנע שחייבים למצוא אלטרנטיבה למדיניות של הסגר, אשר רק מתדלקת את המלחמה, מחזקת את הכוחות האלימים בשתי החברות, ומחריבה את החיים של אנשים".
"אחמד הוא שותף שלי, לא רק להקמת האתר הזה, אלא גם לדרך פוליטית. ואני חותם על כל מילה שכתב. אני מקווה שהתשתית הזו שיצרנו, של שיתוף פעולה מלמטה, אינטרנטי ומודע פוליטית, בין ישראלים לפלסטינים, תצמיח תוכן ופרויקטים מעניינים בהמשך. כי הדרך ארוכה והרבה צריך להשתנות".