כיממה לאחר תפיסתם של רוצחי החייל דביר שורק ז"ל, סגן ניצב ש', מפקד הפלגה בימ"מ שלכדה את המחבלים, מספר הבוקר (ראשון) ל"ידיעות אחרונות" על הרגעים הדרמטיים. "פרצנו בשקט את הכניסה ועלינו במדרגות למעלה. שלחנו כלב ומיד איתרנו אותם ישנים - הם פתחו את העיניים ומולם ראו אותי ועוד לוחמים עם כלבים". על הנרצח אמר: "התמונה של דביר לא יוצאת לי מהראש".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

ש' הוא מפקד פלגה בימ"מ, היחידה למלחמה בטרור של המשטרה, הוא וצוותו מכונים "ציידי המחבלים" ובעבר היו אחראים ללכידת הרוצח מברקן, חוליית המחבלים שביצעו את הפיגועים בגבעת אסף ואת הרוצח של החייל רון יצחק קוקיא ז"ל. עם קבלת ההודעה על מציאת גופתו של דביר שורק ז"ל ביום חמישי לפנות בוקר הוא הבין שהוא והצוות שלו יוקפצו באופן מידי. המשימה הייתה ברורה - לשים ידם על המחבלים הנמלטים.

תיעוד מעצרם של המחבלים שרצחו את דביר (יהודה) שורק
תיעוד מעצרם של המחבלים שרצחו את דביר (יהודה) שורק ז"ל. | צילום: דובר צה"ל

"התמונה של דביר לא יוצאת לי מהראש", סיפר ש' בשיחה עם "ידיעות אחרונות" לאחר המבצע המוצלח. "מרגע מציאת הגופה קראתי עליו, למדתי עליו ורציתי להכיר אותו. ראיתי גם את מה שאמר עליו הסופר דויד גרוסמן, לאחר שהתברר שדביר החזיק בידו את ספרו האחרון בזמן שנרצח. הוא פשוט נער מדהים. בסך הכל הלך לקנות ספרים למורים שלו. הדברים שאמר הסופר נכנסו לי ללב. כשהבנתי את פרטי האירוע ידעתי עד כמה הם ניצלו את העובדה שהיה לבד, בחור תמים וחסר אונים כשהם תוקפים אותו בהפתעה, מבצעים את זממם ובורחים".

"היינו בכלל באימון, והיינו אמורים להיכנס לכוננות רק יום למחרת", משחזר ש'. "אבל האירוע הזה קרה מהר. הגענו לגזרה שלנו וחיכינו לאיתור המודיעיני המדויק של המחבלים. הבשורה הגיעה סביב השעה שלוש לפנות בוקר. זהות המבצעים כבר הייתה ידועה לנו".

תיעוד מעצרם של המחבלים שרצחו את דביר (יהודה) שורק
תיעוד מעצרם של המחבלים שרצחו את דביר (יהודה) שורק ז"ל. | צילום: דובר צה"ל

רגע השיא של מבצע הלכידה הגיע לקראת השעה 02:00 לפנות בוקר. בשלב הזה הכוחות מתחילים לסגור על הרוצחים. ש' מספר: "מדובר על שני יעדים, שבכל אחד מהם היה מחבל אחר. הבתים היו באותה שכונה, במרחק של כ־80 מטר אחד מהשני. אני מפקד על כל המבצע ועל יעד אחד ספציפי וביעד השני נמצא הסגן שלי".

"רגע לפני אנחנו מקבלים מידע שהמחבל יחד עם אדם נוסף ישנים על הגג. זה יחסית מקובל בימי הקיץ שהפלסטינים ישנים על הגגות כי חם בבית. מיד אנחנו משנים את התוכנית. פורצים באופן שקט את הכניסה ועולים במדרגות למעלה. מגיעים לפתח של הגג. שולחים כלב ומיד מאתרים אותם ישנים. הם פותחים את העיניים ומולם רואים אותי ועוד לוחמים עם כלבים. הם היו בשוק טוטאלי. עם פחד בעיניים. לא האמינו שנגיע אליהם".

בשלב זה, בלב הכפר הפלסטיני, חייבים לוחמי הימ"מ לוודא שלפניהם עומד האדם הנכון. "אנחנו מתחילים לתחקר אותם", מתאר ש', "הם שיקרו בהתחלה באשר לשמותיהם. אבל מהר מאוד חזרו בהם. במקביל, ביעד השני יש תקלה: המחבל לא נמצא שם. הכוח נאלץ לדלג לבית סמוך, שם בכניסה עומדים בני המשפחה שמנסים לעכב את הכוחות. מתפתח עימות פיזי. הכוח נכנס ורואה את המחבל השני מול העיניים. בינגו".

הוא ולוחמיו לכדו מחבלים שביצעו פיגועים קשים כאלו כבר מספר פעמים. תחושת השליחות ממלאת אותם בכל פעם מחדש. "גם אחרי 20 שנה האדרנלין קיים. כי אתה לא יודע למה לצפות. אני יכול להגיד שבכל פעם שהבטתי לרוצחים בעיניים, היה להם פחד. הם לא מאמינים שאנחנו מגיעים כל פעם. משתדלים שהחשבון לא יישאר פתוח".