לוקמיה לימפוציטית כרונית (Chronic Lymphocytic Leukemia) היא מחלה ממארת של תאי הדם הלבנים הנקראים "לימפוציטים מסוג B", שתפקידם להגן על הגוף מפני זיהומים. במרבית המקרים המחלה מתגלה באופן מקרי במסגרת בדיקת דם שגרתית.
במצב תקין, הלימפוציטים מתרבים ומתחלקים באופן מסודר ונורמלי. אולם בלוקמיה לימפוציטית כרונית, הלימפוציטים מתרבים ללא בקרה וחיים זמן רב, כך שנוצר עודף לימפוציטים בזרם הדם. לימפוציטים אלו נראים כמעט תקינים ובשלים בבדיקת מיקרוסקופ, אך הם אינם מתפקדים באופן תקין. לאורך זמן הלימפוציטים תופסים את מקומם של תאי הדם התקינים במח העצם.
לוקמיה לימפוציטית כרונית היא הלוקמיה השכיחה ביותר בעולם המערבי. בישראל מאובחנים בכל שנה כ-500 חולים חדשים כאשר הרוב המוחלט של החולים בני שבעים ומעלה. רק כ-30% מהחולים יאובחנו מתחת לגיל 60. על אף ש-CLL נחשבת למחלה סרטנית, מדובר במחלה כרונית שלרוב מתקדמת בקצב איטי ולאורך שנים רבות. במרבית המקרים, מהלך המחלה אינו אגרסיבי ולכן כשליש מהחולים אינם יזדקקו לטיפול בעת האבחנה ויסתפקו במעקב בלבד.
הטיפול ב-CLL הכרחי רק כשמתחילים להופיע תסמינים, כגון ריבוי מהיר של כדוריות דם לבנות, תשישות, חום, זיהומים או תופעות אחרות שאפשר לייחס למחלה. "לחולים ללא תסמינים אין צורך בטיפול תרופתי, מפני שלא הוכח שטיפול בשלב מוקדם משנה משהו עבור החולה", מסביר ד"ר יבגני צ'ובר, המטולוג ומנהל בנק הדם במרכז רפואי העמק.
בעבר כימותרפיה הייתה הטיפול התרופתי היחיד שהציעו לחולי לוקמיה לימפוציטית כרונית. לפני כעשור פותחו טיפולים ביולוגים חדשים שהובילו למהפכה של ממש. בשונה מכימותרפיה שעלולה לפגוע גם בתאים בריאים, הטיפולים הביולוגים, ממוקדים ספציפית לטפל במנגנונים שגורמים לתאים הממאירים להתרבות או לפגוע במנגנון ההשמדה העצמית של תאי הגוף (אפופטוזיס).
"מטופלים מבוגרים לעיתים קרובות מתקשים לקבל טיפול כימותרפי עקב תופעות לוואי הרבות , במיוחד למטופלים עם מחלות רקע לבביות, ועם גורמי סיכון לבבים כמו סוכרת ומחלות רקע נוספות", מסביר ד"ר צ'ובר, "לפיכך יש צורך לפעמים להוריד במינון של התרופות כדי למנוע התפתחות סיבוכים שיכולים להיות מסוכנים. הפחתת מינון שכזאת יכולה לפגוע ביעילות של הטיפול".
מהפכת הטיפולים הביולוגים
בשנים האחרונות הטיפולים הביולוגים ממוקדי המטרה החליפו כמעט לגמרי את הכימותרפיה. ישנן שתי קבוצות מרכזיות של טיפולים: הראשונה – מעכבי BTK: התרופות מעכבות אנזים שנקרא BTK ובכך הן מונעות את שליחת האותות שיוצאות משטח התא אל הגרעין, ובכך משפיעות על שגשוג הלימפוציטים הלא תקינים, שרידותם והקשרים ביניהם. למעשה מתן טיפולים אלו יכולים לעצור או להביא להפוגה של המחלה. מדובר בתרופות שניטלות ככדורים לבליעה ופרופיל תופעות הלוואי שלהן נחשב נסבל ובטוח.
השנייה – מעכבי BCL2: תרופות שפועלות להחזרת אפופטוזיס – מנגנון שיש בכל תא תקין שפועל להשמדה עצמית. למעשה הטיפול התרופתי הזה מאפשר לתאים הממאירים להרוג את עצמם. מדובר בטיפול קצוב בזמן. התרופה מקבוצת מעכבי BCL2 איננה ניתנת כתרופה יחידה ויש צורך לשלב אותה עם תרופות ביולוגיות אחרות כגון נוגדנים מונוקלונליים הניתנים בעירוי בבית החולים או מעכבי BTK.
בחירת הטיפול בהתאם למאפייני המטופל
"חלק מהתרופות הביולוגיות יכולות להשפיע לא רק על תאי הלימפוציטים, אלא גם על אנזימים (חלבונים) שתפקידם לתווך תהליכים ביולוגיים במערכות שונות בגוף, כגון בלב, במערכת העיכול, וכדומה. כך שאנחנו צריכים להקפיד בבחירת הטיפול לכל חולה בהתאם למאפייניו", מדגיש ד"ר צ'ובר. "לכן, טרם ההחלטה על אופן הטיפול אנחנו מבצעים הערכה של מצבו הרפואי של החולה ובוחנים את בריאות הלב שלו ומחלות רקע נוספות כגון סוכרת, יתר לחץ דם, רמת השומנים בדם וכדומה. בנוסף אנחנו בודקים האם היו אירועים לבביים בעבר".
"אנחנו מתאימים לכל חולה ב-CLL את הטיפול בהתבסס על מכלול של שיקולים ובכללם גם מחלות הרקע שלו וזאת על מנת להפחית את הסיכון להתפתחות של סיבוכים. כמובן שכל שהחלטה נבחנת לגופה ולרצונות של החולה יש משקל משמעותי", מסכם ד"ר צ'ובר.