נשות קריירה, אימהות, סטודנטיות, סבתות, אומניות, מהנדסות, מורות, רופאות. כולן ברגע אחד משנות את הטייטל שלהן והופכות ל-"חולות אונקולוגיות". אבחון מחלת הסרטן הוא אירוע מטלטל עבור החולה כמו גם עבור כל מעגל הסובבים אותה - בני או בנות הזוג, ההורים, הילדים והחברים הקרובים. "אין משפחה שמתחולל בה אירוע מהסוג הזה והוא לא משפיע על כל רובד אפשרי - ההיבט הנפשי, יחסים בין אישיים, פרנסה", אומר ד"ר יעקב קורח, מנהל המחלקה הגינקולוגית והאונקולוגית במרכז הרפואי שיבא תל השומר ויושב ראש לשעבר של החברה הישראלית לגניקולוגיה אונקולוגית. "יש איזשהו סוג של צונאמי שמתחולל קודם כל בנפש של האישה, ומשם משליך כלפי חוץ".
מעבר להתמודדות הרפואית, נראה שקשה מאוד לאפיין את הדרך שבה מחלת סרטן משפיעה על חייה של החולה והסובבים אותה. "זה תלוי מי האישה, מהי המערכת התומכת ובאיזה חלק בחיים זה קרה לה. מדובר בספקטרום רחב ביותר של מטופלות: כאלו שזה קרה להן בגיל צעיר מאוד, במהלך תכנון המשפחה, אימהות צעירות, נשים מבוגרות או נשים עריריות. יש כאן אין סוף אפשרויות, הצרות שונות, המידה שונה והיחס בין כל רובד ורובד הוא אחר", מסביר ד"ר קורח.
לשיטתו של ד"ר קורח, למערכת הרפואית תפקיד חשוב לא רק במתן מענה רפואי אלא בתמיכה כוללת. "כמו שרפואה מותאמת אישית בסרטן יכולה להתאים לחולה תרופה לפי המאפיין המולקולרי של הגידול, כך הרפואה צריכה לתפור את ההתייחסות האישית והתמיכתית לכל מטופלת בהתאם לצורך שלה", הוא אומר. "המשמעות היא להכניס את רופא הכפר לתוך המאה ה-21. לצד כל הקדמה הקיימת, אסור לאבד את רוח רופא הכפר בטיפול באנשים".
הקשיים במשפחה, בפרנסה, עם הילדים, הם דברים שעולים אצלך בחדר הרופא?
"הדברים עולים, אך לא הכול עולה ביום הראשון", הוא מספר, "זה יכול לקרות אחרי שיחה עם העובדת הסוציאלית שאולי תשאל על הסיטואציה הכלכלית ועל מערכת התמיכה, ויכול להתגלות בהמשך. זה סוג של מסע שלא משנה כיצד הוא מסתיים, הוא דורש התייחסות להרבה מאוד דברים בדרך. לא תמיד אנחנו ערוכים להתייחס אליהם, אבל ככל שנטפל בדברים האלו בצורה טובה יותר, ככל שהקשיים יקבלו התייחסות הן מצד המטופלת אך הן מצד המשפחה, הצוות הרפואי והצוות התומך, אז הדרך תהיה אולי קלה יותר".
לדבריו של ד"ר קורח, על המשפחה להיות לעזר ולתמיכה לחולה לאורך הדרך - והוא גם מסביר כיצד. "יש הרבה תפקידים שבני המשפחה לוקחים על עצמם, בהתאם ליכולת שלהם. יש משפחות שבהם יש איזו חלוקת עבודה, כל אחד לוקח על עצמו משהו וזה עובד בצורה אופטימלית, כי כל דבר מקבל התייחסות. לפעמים בני הזוג או הילדים של החולה מתמודדים עם המחלה בכך שהם לוקחים על עצמם לברר את כל הנושא הטיפולי, מחפשים מהן האפשרויות החדשות ביותר בשוק ואיזה מומחים הכי טובים, וכך הם בעצם בוחרים להתנתק מהמחלה עצמה, אלא שאז הכאב הפיזי והנפשי לא מקבל טיפול. כשאימא יוצאת מהניתוח הם מיד שואלים מה יהיה ואיך, האם תחיה או תחלים, מסתכלים שנתיים קדימה, אבל מה שהם צריכים לעשות זה לחבק את אימא שהרגע יצאה מהניתוח, ולדאוג לכל מה שהיא צריכה באותו רגע. צריך להחזיר את הגלגל מעט אחורה, להחזיר את המשפחה לתפקיד של ה-Care Givers על כל מה שכרוך בזה, למקום תומך יותר".
מה התפקיד של בן או בת הזוג בתוך האירוע הזה?
"התגובה האופטימלית צריכה להיות הבנה, חוסר שיפוט, חיבוק, הקשבה, ניסיון לדלות אינפורמציה, וכמובן לעזור בכל משימות היום־יום ולהפחית עד כמה שאפשר את המחויבויות שמקשות על התפקוד. יש גם נשים שמעדיפות להמשיך לעשות הכול, הן לא רוצות שייקחו מהן מטלות כי מבחינתן זה הכוח שלהן, וצריך לדעת לתמרן".
משימה לא פשוטה, עד כמה הם מצליחים לקחת את זה על עצמם?
"ככל שמערכת היחסים הייתה בריאה יותר, פתוחה, תומכת ושמחה לפני, כך התמיכה במהלך המחלה תהיה טבעית יותר, מקשיבה יותר, פחות שופטת", הוא מדגיש, "לפעמים אפשר להבין מתוך התגובות של הזוג אם יש כשל קודם במערכת הזוגית, ואז אפשר להפנות לגורמים המתאימים. אין פה מרשם אחד או פרוטוקול טיפולי שמתאים לכולם. גם אנחנו במערכת הרפואית צריכים להקשיב ולפקוח עיניים, אנחנו לא רק נותנים תרופות או רק מנתחים".
עוד אומר ד"ר קורח כי המערכת מנסה לתת למטופלות את כל התמיכה הנחוצה, אך לא תמיד מצליחה. "אנחנו מנסים לעשות את המיטב. לפעמים יש שיחות חוזרות ונשנות עם משפחות שאתה לא מצליח לחצוב את הדרך לבטן, למה שהיית רוצה להשיג, וגם לא תמיד אנחנו יודעים הכול. כל אירוע שכזה מתרחש על פני עשרות שנים של חיים, אי אפשר לבטל את כל מה שהיה לפני המחלה ולהחליט לטפל בכולן באותה דרך. צריך להיות מספיק פלסטיים גם בהבנה שלנו, גם בקבלה שלנו, גם ביכולת להבין למי אנחנו יכולים לעזור יותר ולמי לא. המערכות שנבנות לאט לאט הן מערכות שיכולות להכיל יותר מרק מתן תרופה, וכדאי לבקש את הסיוע וכדאי להתריע כשהסיוע חסר. אנחנו נעשה את מה שאפשר, לא רק לתת את התרופות ואת הניתוח אלא גם לדאוג שהמעטפת שאנחנו נותנים למטופלות תהיה הכי טובה שאפשר".
לתת מקום לטיפול המיני בתוך הארסנל הטיפולי
דוגמה למענה כזה היא מרפאת מיל"א במערך האונקולוגי בבית החולים איכילוב, שהקימה שרון פלג נשר, מטפלת מינית מוסמכת, אחות אונקולוגית באיכילוב ומנכ"לית "מרכז רותם", המרכז הישראלי לטיפול מיני. "את מרפאת מיל"א יזמתי במטרה להנגיש את השירות הזה ברמה בסיסית ומידית לחולים אונקולוגים מתוך המחשבה שחלק גדול מהבעיות בתפקוד מיני יכולות להיפטר מעצם נתינת לגיטימציה לדבר על הדבר הזה", היא אומרת, "במודל שלפיו אנחנו עובדים, שעוצב בשנות ה-70, הראו כי 70 אחוז מהבעיות בתפקוד המיני באוכלוסייה הכללית יכולות להיפטר בשלבים מאוד ראשוניים. בסטטיסטיקות שאני ערכתי בשנים הראשונות של מיל"א ראיתי כי קרוב ל-90 אחוז מהבעיות נפתרו מעצם כך שהמידע והשירות היו נגישים מאוד, וזה מנע מאנשים לסחוב קשיים שנים רבות אחר כך".
לפי פלג נשר, אופי הבעיות בתפקוד המיני בקרב חולות אונקולוגיות זהה לאלו של האוכלוסייה הבריאה, כשההבדל הוא במקור לבעיה, למשל כאב בקיום יחסי מין באוכלוסייה בריאה יכול להיות לעיתים סימפטום של חרדה, ואצל חולת סרטן זה יכול להיות תוצאה של שינויים הורמונליים. "הרבה פעמים דווקא בקרב חולות אונקולוגיות אפשר למנוע את הקושי או לכל הפחות לטפל בו בשלב מוקדם ולמנוע תסכול של שני בני הזוג מעצם ההתמודדות עם מחסום נוסף לקיום חיים אינטימיים שכן להבדיל מהאוכלוסייה הבריאה, שלפעמים המקור לבעיה נולד ממש בשלבים הראשונים של החיים. באוכלוסייה החולה, מבחינה מינית, הסימפטום הוא הרבה פעמים בר טיפול, כי הוא נוצר עכשיו. אלו אנשים שקודם לכן תפקדו טוב, נהנו ממין, התרגשו, ריגשו, ולא היו צריכים טיפול מיני אלמלא המחלה. כלומר, יש להם את המיומנות ליהנות מהמקום הזה, וככל שאנחנו ננגיש להם את המידע ואת הפתרון, יש סיכוי שהם יוכלו ליהנות שוב".
האם הן מרגישות בנוח להעלות את הקשיים האלו?
"לדבר על בעיות בתפקוד מיני זה קשה מאוד, גם כשאתה בריא, ובטח למטופלת שנמצאת במקום כל כך מורכב", היא משיבה, "לכן, אנחנו לא מצפים שהמטופלת תיזום ותעלה את הקשיים האלה. את הפגישה הראשונה הרבה פעמים אני משתדלת לעשות כשהן נמצאות בזמן הטיפול בבית החולים. האחיות מיידעות אותי כשיש מטופלות חדשות ואני ניגשת אליהן ומסבירה להן על השירות, גם כדי שידעו למי פונים כדי לקבל את המידע הזה. בכמה דקות אני נותנת להן קצת מידע ומסבירה מה מותר, מה אסור, מה זמני ומה קבוע. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שנשים שמקבלות טיפול כימי לא תכננו שיהיה עליהן לדבר על חיי המין שלהן, ולפעמים זה מפתיע אותן. ולכן אני לא שואלת הרבה שאלות, רק נותנת מידע. עצם החשיפה שלהן לנושא ואליי מאפשרים למטופלות, בהמשך, כשהן מרגישות שיש להן פניות רגשית וזוגית או מצוקה, לפנות לטיפול ממושך יותר עם הקשיים. אצל מי שנמצאת בזוגיות זה יכול גם לפתוח שיח עם בן או בת הזוג, אם הוא נמצא איתה באותו רגע או אם כשהיא תחזור הביתה ותגיד לו 'אתה לא תאמין, אבל מישהי ניגשה אליי ואמרה לי כך וכך'. לפעמים השיח הזה מספיק".
עד כמה מכירים בפגיעה בתפקוד המיני כחלק מההתמודדות של מחלת הסרטן?
"לא מספיק", היא מודה. "המטופלות מקבלות כל כך הרבה מידע על כל כך הרבה דברים - מה יקרה אם יעלה החום, על צלקות, נשירת שיער ועלייה במשקל וירידה במשקל, אבל רק על זה לא. והתחושה שהן מקבלות היא שבמקום הזה רק הן נכשלות ורק הן לא מצליחות להתמודד עם זה, ואם היה פתרון קרוב לוודאי שהיו אומרים להן, אבל זה לא נמצא בדפי המידע ולא עולה בשיחות עם הצוות הרפואי. הצוות הרפואי צריך להגיד למטופלות בצורה ברורה שהמחלה שאיתה הן מתמודדות יכולה להשפיע על החיים האינטימיים שלהן ועל חיי המין. זה משהו שצריך להיאמר ממש באותה נשימה כמו 'צפויות תופעות של גיל המעבר' או 'יהיו לך בחילות והקאות'. כמו שטיפול פסיכולוגי ועובדת סוציאלית ודיאטנית הם שירותים שניתנים בחינם למטופלות, גם הייעוץ המיני הוא בדיוק בעל אותו ערך וגם הוא ניתן בחינם במרכז הרפואי תל אביב, והמטופלת צריכה לדעת שזה חלק מהארסנל שהיא יכולה לקבל במערך התמיכתי".
"לפעמים יש תחושה שברגע שחלית, אובדן מיניות ואינטימיות זה מחיר שצריך לשלם כדי לחיות. התחושה היא שאין מה לעשות, יש שינויים הורמונליים, היעדר רחם, קיצור הנרתיק, כאבים בזמן קיום יחסי מין ועוד. אבל זה לא ככה, זה משהו שניתן לטפל בו, לפעמים הטיפול יהיה לשנות ולפעמים הוא יהיה לקבל את הקיים. בכל מקרה יש פתרונות - והפתרונות מצוינים", פלג נשר מסכמת.
*מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD ללא מעורבות בתכנים.