"לא היה לה דופק. היא הייתה מתה": צעירה לקתה פעמיים בדום לב בכביש מהיר

לפני כמה שבועות, טוני מאייר, חיילת משוחררת בת 21 מרעננה, הייתה בדרכה לבית אביה, ובמהלך הנסיעה היא החלה להרגיש ברע. "פתאום ראיתי מסך שחור מול העיניים. עצרתי לרגע. חשבתי שזה יעבור והמשכתי לנסוע", היא משחזרת בשיחה עם mako בריאות. אלא שהתחושה רק הלכה והחמירה. היא עצרה בשולי הדרך, ובתוך דקות המצב הידרדר עד לכדי סכנת חייה.

"אחרי פחות מדקה הבנתי שאני חייבת לעצור שוב", היא מספרת. "פתאום עצר לידי מישהו ששאל אם אני בסדר. ביקשתי ממנו מים, אבל לא היו לו. הוא התחיל לסמן לרכבים אחרים שיעצרו, בתקווה שלמישהו יהיה בקבוק".

מי שנענה לסימונים היה ליאון, שוטר מתנדב. "הוא שאל אותי איך קוראים לי, בת כמה אני ומה קרה, ואני בכלל הייתי בטוחה שהוא בא לתת לי דוח כי עצרתי בצד", היא נזכרת. "אמרתי לו שאני בסדר ושזה יעבור לי עוד רגע". כעבור שניות איבדה טוני את הכרתה. "אני זוכרת שהתעוררתי ואז הבנתי שאני מכוסה בקיא. ליאון אמר שהוא מזמין ניידת מד"א, אבל ביקשתי ממנו שלא. אמרתי לו שאני רק רוצה להחליף חולצה ולהמשיך בנסיעה. זמן קצר לאחר מכן כבר איבדתי שוב את ההכרה".

ליאון החל לבצע בה פעולות החייאה והזעיק את מד"א. חבריו של השוטר שבמקרה חלפו באזור הצטרפו למאמצים, וזמן קצר לאחר מכן עצרה גם רופאת ילדים שהבחינה במתרחש. "סיפרו לי שלרגע חשבו שהצליחו להחזיר לי דופק, אבל הרופאה בדקה אותי והבינה שאין דופק וביקשה להמשיך בעיסויים מיד. כל אחד מהאנשים האלה הגיע בדיוק בזמן".

כשהגיעו צוותי מד"א הם חיברו את טוני לדפיברילטור, זיהו הפרעת קצב מסכנת חיים - והעניקו לה שוק חשמלי שגרם ללבה לשוב לפעום. אלא שגם הפעם הסכנה לא חלפה - זמן קצר לאחר שעלתה לניידת הטיפול הנמרץ היא איבדה שוב את הדופק. על פי דוחות מד"א, במשך כ-63 דקות היא הייתה ללא דופק, ובמהלכן קיבלה 13 שוקים חשמליים, עד שלבסוף הצליחו הצוותים להשיבו.

"היא פתחה עיניים, זזה וניסתה להתנגד לעיסויים, אבל למעשה לא היה לה דופק"

גפן חזן, פראמדיקית מד"א שטיפלה בה, מספרת כי מדובר באחד המקרים החריגים והמטלטלים שחוותה. "בשלב מסוים היא פתחה עיניים, זזה וניסתה להתנגד לעיסויים, אבל למעשה לא היה לה דופק. היא הייתה מתה. העיסויים היו איכותיים מספיק כדי להזרים דם למוח, ולכן היא נראתה ערה למרות שליבה לא פעל. זה אירוע נדיר מאוד. אחרי יותר משעה של החייאה החשש מפגיעה מוחית הוא עצום. היא קרובה אליי בגיל, וזה פשוט נכנס לי ללב. היום היא עומדת על הרגליים, מחייכת ומספרת את הסיפור שלה - זו המתנה הכי גדולה שיכולנו לקבל. אנחנו עשינו את העבודה שלנו, אבל היא זאת שנלחמה על החיים שלה".

"אני זוכרת את חוסר האונים כשהם בכו לידי ואני לא מצליחה להגיד להם שאני שומעת אותם"

לאחר שליבה שב לפעום הועברה טוני לטיפול נמרץ בבית החולים הלל יפה כשהיא מורדמת ומונשמת. למרות מצבה, היא מספרת שהייתה לעתים מודעת למה שהתרחש סביבה. "שמעתי את הרופאים ואת ההורים שלי מדברים אליי, אבל לא יכולתי לזוז או להגיב. אני זוכרת את חוסר האונים כשהם בכו לידי ואני לא מצליחה להגיד להם שאני שומעת אותם. המודעות שלי הייתה קיימת, אבל הגוף פשוט לא הגיב".

בניגוד לחששות הצוותים הרפואיים, כבר באותו היום היא פקחה את עיניה - ולמרבה המזל ללא כל נזק נוירולוגי. "ההתרגשות הייתה מטורפת. ידעתי שאני בבית חולים ופשוט שמחתי לראות את כולם". אלא שהדרך להחלמה הייתה עוד ארוכה. "נכנסתי לאי-ספיקת כבד וכליות, נוצר לי קריש דם ברגל. במשך שבוע לא יכולתי לזוז מהמיטה בגלל הכאבים בחזה, הבחילות וכאבי הראש. כשכבר התחלתי להרגיש קצת יותר טוב הופיע קריש הדם, אבל כל הזמן ניסיתי לקום וללכת כי רק רציתי להחלים ולצאת להרגיש שוב את השמש".

כעבור עשרה ימים טוני שוחררה מבית החולים כשהיא יושבת בכיסא גלגלים, אך כעבור יומיים בלבד נאלצה להתאשפז שוב להמשך השגחה רפואית. כיום היא ממשיכה את תהליך השיקום בביתה.

"היום אני נהנית מכל דבר קטן שפעם היה מובן מאליו. אני מודה על זה שאני כאן. כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה כמה אנשים נלחמו בשבילי באותו יום, בלעדיהם כנראה שלא הייתי כאן היום".