המחלה שמטלטלת משפחות: "לאיש אין זכות לשפוט, דילמה נוראית"

במשך 36 שנות נישואיהם, מיקי היה עבור מילן חדד הרבה יותר מבעל – הוא היה המשענת שלה. הוא היה בעלים גאה של חנות אלקטרוניקה בבאר שבע, ש"עבד מאוד קשה, עבד מהבוקר עד הלילה, כמו כל עצמאי, אני חושבת, לא לקח חופש", משחזרת מילן, מגשרת חינוכית במקצועה, וכמו בעלה, עולה ותיקה מצרפת. חיי המשפחה הוגדרו על ידי העבודה הבלתי פוסקת של מיקי, אך מילן נזכרת בתקופה ההיא בערגה: "היינו בסך הכול מאוד מאושרים, הכול הלך כמו שצריך".

לצד העבודה האינטנסיבית התמודד מיקי עם סוכרת מגיל 30, שלא תמיד הייתה מאוזנת בשל מסירותו לעסק. "הוא היה כל כך עסוק שלא היה לו זמן לאזן את הסוכר שלו", היא מסבירה, ומצביעה על כך שהשגרה העמוסה הזו הייתה עמוד השדרה של משפחתם.

לפני תשע שנים עבר מיקי אירוע מוחי שהוגדר אז כקל יחסית, ככל הנראה בהשפעת הסוכרת. למרות ירידה מסוימת בתפקודו, המצב נשמר יציב לאורך זמן, עד שללא התראה מוקדמת התחולל מפנה נוסף. "משום מקום, בלילה התחיל לו אי-שקט", מתארת חדד. "אנחנו הולכים לישון והוא קם, עושה דברים מוזרים, הולך לשירותים, רוצה להתקלח, חוזר ורוצה עוד פעם להתקלח. הצעקות הן הדבר הכי נורא בסיפור של הדמנציה".

בבית החולים הונחה על השולחן האבחנה: דמנציה וסקולרית. כרטיס בכיוון אחד. מילן מתארת את הנפילה שהגיעה בעקבותיה: "הדעיכה היא פתאומית ודרסטית. בעלי הפך בתוך כמה חודשים לסיעודי לגמרי. הוא התחיל ליפול, התחילו בעיות שיווי משקל, והוא מדבר את המינימום שבמינימום", היא משתפת. "אין לו יוזמה, הוא לא ידבר איתי פתאום על דברים, הוא לא זוכר, הוא לא שואל על אף אחד – לא על הילדים. טלוויזיה, שהוא כל כך אהב, הוא כבר לא יכול לראות. זה לא מעניין אותו". זה, היא מסבירה, מצבו גם כיום.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"בני המשפחה הם אנשים שקופים"

המערכת הרפואית יודעת לאבחן את החולה ולטפל בתסמינים, אך השאלה מה עושים עם האדם שמטפל בו נשארת לעיתים קרובות מחוץ לחדר. במשך 11 השנים האחרונות מגיעה שולמית ולפיש – עובדת סוציאלית במקצועה, כיום בפנסיה – מדי שבוע ל"יד שרה" בבאר שבע כדי להוביל פרויקט שהיא רואה בו שליחות: "יד לתומך", מענה פרטני ובעיקר רגשי עבור בני משפחה של חולי דמנציה מסוגים ומרקעים שונים. היא אינה רק מנחה, אלא פעמים רבות הכתובת היחידה ששואלת אותם: "מה שלומכם?"

"בני משפחה הם אנשים שקופים", היא מסבירה את הצורך בסדנאות שהקימה. "אף אחד לא רואה אותם. כי מה חושבים? שאם יש לך בן משפחה חולה, התפקיד שלך הוא לטפל בו. גם הצוותים הרפואיים בדרך כלל מטפלים בחולים עצמם ולא שואלים את בני המשפחה מה הם עוברים בשנים הארוכות האלה, כשהם רואים את יקירם הופך מאדם שהכירו לאדם שכל יום אובד לו משהו".

התחושה הזו של שקיפות, שבה העולם רואה רק את החולה ושוכח את המטפל, עומדת בלב ספרה של ולפיש, "ואיפה אני בסיפור הזה? ליווי והעצמה של מטפלים בבני משפחה הסובלים מירידה קוגניטיבית", שראה אור בהוצאת המחברת.

"זה היה באביב 2021. באתי, כהרגלי מדי כמה ימים, לבקר את איציק, אחי, ולסייע לו. לאחרונה שמתי לב שהתריסים מוגפים גם באמצע היום והוא ישן", מתואר בספר מפי גלית, משתתפת בסדנאות. "באותו שבוע גם שמעתי אותו פה ושם מתבלבל בזמנים ולא עונה תשובות מדויקות... לרופאת המשפחה הגעתי לבד כי איציק סירב לבוא. 'אין לי כלום, את לא מבינה, את רוצה לעשות אותי חולה, משוגע, אני לא משוגע', אמר. הבנתי שהוא מבוהל. לי כבר היה ברור שזו דמנציה וזו הייתה רעידת אדמה בשבילי. הרגשתי שאני חייבת להציל אותו".

"באותו שלב ראשוני החיים שלי נעצרו", היא ממשיכה. "הזזתי הכול הצידה, לא יכולתי לאכול, הפסקתי לישון. הייתי קמה באמצע הלילה והולכת לאחי, שגר כאמור בשכנות אליי, פותחת את הדלת בשקט לבדוק שהוא לא נפל, שהוא במיטה, ישן, נושם. כל בוקר ליוויתי אותו בהסעה למועדון כי נדרש מלווה, ובצוהריים קיבלתי אותו. זה אומר שהייתי מאוד מוגבלת לכל עיסוק אחר. הפסקתי לבקר בקולנוע, לא פגשתי חברים, רק את אחי והמשפחה שלי. לא הייתי מסוגלת לנשום מעבר לטיפול בו. ולא הפסקתי לבכות. כל תזוזה שלי הייתה מלווה בבכי. הלכתי ברחוב ובכיתי, באוטובוס בכיתי, הייתי איתו ובכיתי, בלעדיו בכיתי. בכיתי על האובדן של האדם שאני מכירה".

"זו דילמה איומה"

בשבוע שעבר, לאחר גל של שמועות, חשפה משפחתו של אגדת הכדורסל וחתן פרס ישראל מיקי ברקוביץ' את האבחון שלו כחולה דמנציה ואת ההידרדרות שחלה במצבו. בסרט "הסוד של מיקי" ששודר בקשת 12 דיברה אשתו שלי על ההחלטה להעבירו למסגרת מוסדית. הביקורת שנמתחה על המשפחה לאחר שידור הסרט הציפה מחדש את השיפוטיות שמלווה לא פעם צעדים מסוג זה. עבור ולפיש, התגובות הללו חוטאות למציאות המורכבת שחווים בני המשפחה.

"במקורותינו כתוב: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'", מבהירה ולפיש. "זה דבר ראשון והחלטי. במקרים האלה, שהם קשים מנשוא, אין לאיש זכות להגיד לאחר מה לעשות, כי הוא לא עמד בסיטואציה המורכבת והקשה הזאת".

לדבריה, ישנם רבדים בהתמודדות שהעין החיצונית מתקשה לתפוס. "בדרך כלל – ויכול להיות שבתוכנית לא רצו להגיד את זה – חלק מהחולים הדמנטיים נעשים תוקפניים: יש מי שמסרב לאכול, שזו תוקפנות עצמית, ויש תוקפנות כלפי חוץ, בעיקר בצעקות. החיים נעשים קשים מנשוא, ויש כאלה שגם מרימים ידיים. במצבים כאלה פשוט אי אפשר להשאיר אותם בבית. זו דילמה איומה, ומי שמוציא את החולה מהבית חי בייסורי מצפון אין-סופיים".

מרחב בטוח לפריקת מטענים

הסדנאות שהקימה ולפיש, שמתקיימות מדי שנה מאוקטובר ועד מאי, כוללות קבוצה קטנה ואינטימית של 10 עד 12 משתתפים, הנפגשים למסגרת עקבית של 20 עד 24 מפגשים. המבנה הקבוע של כל מפגש, הנמשך שעה וחצי, נועד לייצר מרחב בטוח לעיבוד רגשי: הוא נפתח ב"ניקוי שולחן" ספונטני, שבו המשתתפים פורקים את המטענים שחנקו אותם במהלך השבוע, וממשיך בדיון מעמיק בנושאים כואבים כמו אובדן הכבוד, בושה ובדידות מתמשכת.

כדי לגשר על הקושי המילולי, ולפיש משלבת בתחילת כל מפגש גירויים מעולם האומנות – שירים, קולאז'ים או מוזיקה – שנועדו לחמם את האווירה ולעורר שיח. אך מעבר לכלים הטיפוליים, היא מאמינה שהערך המוסף הגדול ביותר הוא יצירת שותפות גורל. לא מדובר בעוד קבוצה חברתית, היא מבהירה, אלא במקום שבו המשתתפים חשים שסוף סוף יש מי שמבין את הכאב שלהם באמת.

חדד, שהייתה משתתפת קבועה בסדנאות, מגדירה זאת בדיוק כך: "אני זוכרת שהפגישה הראשונה הייתה קשה. חשבתי לעצמי: מה אני צריכה לדבר עוד פעם ולשמוע את אותם אנשים כמוני? מה אני צריכה את המראה הזאת שמחזירה לי את מה שאני חיה? אבל אחר כך, לאט-לאט, הבנתי שיש מי שמבין אותי. זו שותפות גורל אמיתית. אני מוקפת בלא מעט אנשים נחמדים, והחברות שלי בעבודה עוזרות, אבל מי יבין אותי יותר ממי שחי את זה בעצמו? למרות שהסיפורים שלנו שונים מאוד – יש כאלו שאצלם זה ההורה, הבעל או האישה – זו אותה המצוקה. הייתה איתנו בקבוצה בחורה בת 45 בערך, שאבא שלה התחיל להיות דמנטי, ואחר כך גם אימא שלה. והיא בת יחידה. שם אתה מבין כמה המצב יכול להיות מורכב אף יותר. אמרתי לעצמי: כמה קושי יש לה, ועכשיו היא צריכה לדאוג לשניהם לבד".

השקרים הלבנים

חוץ משותפות הגורל, מה עוד הסדנאות הללו נותנות?
"לומדים מהניסיון של האחר. אחד הדברים שעולים תמיד זה החזרתיות בשאלות", אומרת ולפיש. "הרבה אנשים מתקשים להשלים עם זה ומתחילים להגיב בקוצר רוח: 'אוי, אימא, כבר שאלת אותי את זה'. לשמוע ממישהו שיושב איתך בקבוצה ומצא את האיזון – זה הכי טוב שיכול להיות, יותר מכול מומחה. אותו אדם כבר התנסה בסיטואציה ומצא פתרון. למשל, שואלים הרבה אם מותר לשקר, כשהחולה שואל: 'איפה אימא? מתי אני הולך לאימא?' כשהיא הלכה לעולמה לפני 20 שנה. אז מישהו בקבוצה מציע מניסיונו: 'תגיד לו שהיא תבוא עוד מעט'".

חדד מזדהה לחלוטין עם סוגיית השקר הלבן: "לא מזמן אימו של בעלי נפטרה. התקשרתי אל שולמית להתייעץ מה להגיד לו", היא משתפת. "זה היה לפני חצי שנה בערך, הוא עוד היה מעט מתקשר. אנחנו אנשים דתיים, ורצינו לכבד את ההלכה. זו הייתה דילמה קשה מאוד. בסוף הוחלט שלא לספר לו דבר, ואני שלמה מאוד עם ההחלטה. הוא לא הלך להלוויה, והכול עבר בשלום. אחרי כמה חודשים נפטר גם אחיו, ואז כבר לא הייתה דילמה. שוב התייעצתי עם שולמית, שבתחילה חשבה שאולי כדאי שילך, אך כשהבנו שזה רק יעורר בכי ובלבול מבלי שהוא באמת יבין את המצב, הסכמנו שעדיף שלא יידע".

החיים בצילו של אדם הסובל מירידה קוגניטיבית רצופים דילמות מוסריות ומעשיות, החל מהצורך להסתיר את האמת וכלה בהחלטות יום-יומיות מורכבות, כמו הכנסת מטפל סיעודי זר הביתה.

"זו דרמה רצינית מאוד כשהמטופל מסרב והמשפחה רואה שהוא זקוק לכך", מסבירה ולפיש. "מי נותן לנו את הזכות לקבל החלטות עבור אדם שהיה עצמאי וצלול כל חייו? אני מכירה מקרים שבהם הורים גרו בדירה בקומה שלישית, והבת, רופאה במקצועה, רצתה שיעברו לדירה נמוכה כדי שיוכלו לצאת קצת לגינה. ההורים התעקשו להישאר בביתם, והיא נאלצה להעביר אותם כמעט בכפייה. בדיעבד היא משתפת בתחושות האשמה: 'איך יכולתי להכריח את ההורים שלי?' בסוף, כל הדילמות הללו מתנקזות לשאלה עד כמה אנחנו מוכנים לפגוע באוטונומיה של האדם".

"הייתה אצלי בסדנה אישה שחיה מעל 50 שנה בזוגיות טובה מאוד עם בעלה", נזכרת ולפיש. "עקב הדמנציה הוא הפך לתוקפני, עד שלא היה אפשר להשאיר אותו בבית. בהמלצת הרופאים והילדים, ומתוך חשש לשלומה, היא העבירה אותו למוסד הטוב ביותר שמצאה. היא ביקרה אותו מדי יום, וכעבור פחות מחודש הוא נפטר. היא הגיעה לקבוצה מיד בתום השבעה, שבורה ומלאת ייסורי מצפון. עשינו תרגיל שנקרא 'הכיסא הריק': היא הושיבה אותו מולה בדמיון ואמרה: 'מוריס, עשיתי הכול בשבילך, לא יכולתי שתישאר בבית, אני אוהבת אותך'. המרחב הזה אפשר לה לפרוק את המשא הכבד של רגשות האשם".

"גם לעשות קידוש במקומו זה דבר מייסר במשפחה דתית", מוסיפה חדד. "אני נותנת לו להתחיל, וכשקשה לו אני לוקחת פיקוד. המסורת הזו, שממנה נהנה כל שבוע, נלקחת ממנו מחוסר ברירה. בבית אני מנהלת כמעט הכול, אך משתדלת לייצר מראית עין של בחירה. זו הצגה קטנה, אבל היא נותנת לו תחושה שהוא עדיין שותף להחלטות".

המאבק בין כבוד האדם לתמיכה סביבתית

ולפיש מספרת על זוג שנהג לפקוד את תיאטרון ירושלים: "היא המשיכה לקחת אותו לקונצרטים גם כשמצבו הידרדר, אך כשהיה מתחיל לצעוק באמצע המופע, היא נאלצה להפסיק ללכת איתו. מוזיקה היא לרוב אחד התחומים שנשמרים לאורך זמן אצל חולי דמנציה, והינה היא נאלצה לוותר על הדבר שהסב לשניהם הנאה כדי למנוע מבוכה. הדילמה בין הרצון להעניק לאדם חוויה מיטיבה לבין השמירה על כבודו היא מהמורכבות ביותר".

"ואגב, היום יודעים שמוזיקה אצל אנשים דמנטיים היא אחת הפונקציות הבולטות שנשארות חזקות לאורך זמן. והינה, היא הייתה צריכה להחליט שהיא לא יכולה, כי הוא מבייש את עצמו ואותה. הדילמה היא בין הרצון לתת לאדם שאתה אוהב דבר שמהנה אותו, שנותן לו טעם לחיים, לבין השמירה על כבודו. זאת הדילמה הקשה מכל".

וכמה היא מייסרת, הדילמה הזאת?
"היא מאוד מייסרת, בגלל שאתה רוצה לשמור על הכבוד של הבן אדם הזה, אתה מתבייש בשבילו. אבל יש דילמות יותר גדולות. למשל, חלק מהאנשים הדמנטיים שונאים להתרחץ. ולפעמים הם כל כך שונאים את זה, שאתה צריך לחשוב האם אני אריב איתו וממש אקח אותו בכוח ואגיד לו, 'אתה חייב', או שהוא פשוט יסריח את כל הבית".

"זה לא שיהיה מסריח ולא נעים רק לאותו אחד, גם ייכנסו אנשים הביתה, אפילו הילדים שלנו, ויראו את אבא מסריח. מה הם יחשבו? שהוא מוזנח, שהוא לא מטופל. והם גם יאשימו אותי, כי הם לא יודעים איזה מאבק זה להכניס אותו למקלחת. אלה הדברים הקטנים".

כמה הבושה נוכחת בחיים שלך?
"אנחנו כבר אחרי שלב הבושה", עונה חדד. "אם אנחנו הולכים לבדיקות והוא צועק בחדר ההמתנה, אז אם מישהו אומר משהו אני אענה לו, בלי לדפוק חשבון. אבל הייתה לי תקופה, כמו שאמרה שולמית, שהדבר הכי חשוב בעולם היה לשמור על הכבוד שלו, בשבילו".

ולפיש מסבירה כי נושא הבושה, וכל מה שנלווה לה, הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר בקבוצות שהיא מדריכה: "הייתה לי אישה של פרופסור באוניברסיטה שהכשיר דוקטורנטים. הם מאוד-מאוד אהבו ללכת אליו הביתה כי הוא עזר להם לגמור מהר את הדוקטורט. כשהוא חלה בדמנציה, היא לא נתנה לאף תלמיד ולאף קולגה שלו לבוא ודיברה על זה בהרחבה. היו חברים בקבוצה שקצת ביקרו אותה על ההחלטה הזו".

"היא ענתה להם, 'אני מתביישת שהם יראו אותו לא בצלילותו ולא בגדלותו. אני רוצה שהם יזכרו אותו רק במיטבו'. וכשהם אמרו לה שבעצם ההחלטה שלה היא מפסידה הרבה תמיכה סביבתית שהיא נחוצה, היא ענתה בנחרצות, 'לא אכפת לי, לי חשוב שהוא ייזכר בשיא גדולתו'".

ומה דעתך האישית בדילמה הזו – כבודו של אדם לעומת התמיכה שהוא יכול לקבל?
"זה לא עניין של דעה אישית, וגם אין לי אחת כזו במקרה הזה. זה עניין של תחושה אישית של כל אחד. מערכת תמיכה זה דבר נורא חשוב לבני המשפחה, ולנתק את מערכת התמיכה שלך זה דבר לא כל כך טוב. אבל אצלה, הרצון לשמור על כבודו ועל הזיכרון שיהיה ממנו היה יותר חזק ממערכת התמיכה שלה, וזה מה שהיא החליטה, ואני מכבדת את זה".

המשפחות שמתפרקות והמחיר האישי

אחרי כל השנים שאת עוסקת בתחום, את יכולה להבחין בסוגי משפחות שונים? בצורות שונות של תגובה לאירוע כזה?
"אני לא עושה קלסיפיקציה של משפחות, אבל אני כן יכולה להגיד שיש משפחות שהן יותר מלוכדות ואז הנטל מתחלק בין כל האנשים, ויש משפחות שזה נופל רק על בן משפחה אחד. יש אפילו משפחות של שישה ושמונה ילדים, ובסוף זה נופל רק על אחד. למרבה הצער, זה נפוץ מאוד. ולא רק שזה נפוץ מאוד, האחים גם אומרים לו: 'מה אתה מתלונן? אמרנו לך, תמסור את אימא למוסד ולא צריך לטפל בה'".

וכמה נפוץ שהסיטואציה הזאת מובילה לסכסוכים בתוך המשפחה?
"זה יכול להגיע לסיטואציות של משפחות שמתפרקות, יכול להגיע למצבים עוד יותר קיצוניים. אני יודעת על סיפור מאחד האנשים שעברו אצלי, שהייתה אישה שבעלה, שהיה רופא, התחיל להיות דמנטי. הילדים טובים, אבל הם לא יכלו לראות את האבא מידרדר".

"ופתאום כולם נסעו לה – אחד לשבתון לאוקספורד, וההוא לשבתון לקליפורניה. שלושה ילדים, ואף אחד מהם לא היה בארץ במשך חמש השנים הקשות ביותר, והיאמא טיפלה כולה לבד. הם לא עשו את זה כי הם לא אוהבים את האבא, להפך. כל כך היה קשה להם לראות את המצב, שהם לקחו את הדברים והלכו".

מילן, הרגשת באיזשהו שלב שזה עוצר אותך או מעכב אותך בחיים האישיים שלך?
"אני משתדלת לחלק את הדברים כדי שזה לא יפגע בי יותר מדי, כי זה באמת פוגע בי. הייתי אפילו בורחת מהבית כי זה פגע בי. לראות אותו כמו שהוא, זה היה עושה לי מאוד רע, אז הייתי בורחת".

"יש אנשים שאומרים, 'אני מוותר על עצמי'", מוסיפה ולפיש, ומספרת על שלל מקרים של אנשים שנמנעו מהתפתחות מקצועית או מפרויקטים שרצו לקחת על עצמם.

ולפעמים העיכוב האישי מתבטא באופנים הרבה יותר יום-יומיים: "אנשים לפעמים באים ואומרים, 'אלה השנים של אימא שלי, אחר כך היא כבר לא תהיה, אני רוצה להקדיש את כל הזמן בשבילה'. וזה בדרך כלל אנשים שהם בתנאים טובים, שהאימא נמצאת במקום טוב, מטופלת, ונשאר לבן המשפחה הרבה מרחב אישי. אז הוא יכול להגיד, 'אני אביא לה את הכבד שהיא אוהבת, את הפרחים שהיא אוהבת, אפילו שהיא לא מחזירה לי כלום, ואני אתן לה את כל הטוב הזה בשנים שעוד נותרו לנו להיות ביחד'".

המאבק להכרה ולזכויות

ולפיש, ששקועה עמוק בעולם הזה כבר 11 שנה, עושה את זה כפנסיונרית, מיוזמתה הפרטית. כשהתחילה, הייתה די בודדה בשטח.

"ואני יכולה להגיד לך שהיום זה חלק מהעבודה של לשכות הרווחה בעיריות. יש להם מחלקה לבני משפחה מטפלים, הם עושים קבוצות, טיפולים אינדיבידואליים והרצאות. אין היום יותר משאבים אבל יש יותר תשומת לב של המערכות הציבוריות והתחלה של הבנה שיש פה משהו שצריך להגדיר אותו".

"ועדיין, אין להם זכויות לאנשים האלה. הם מפסידים המון ימי עבודה, צריכים ללכת לקחת תרופות. אין להם, למשל, שום פסיכולוג או עובד סוציאלי בתוך קופות החולים. הם צריכים הרבה יותר משאבים, בעיקר כלכליים. אבל מודעות יש היום הרבה יותר, בעיקר דרך הרשויות המקומיות".

מה עוד אפשר וצריך לעשות? אילו זכויות מגיעות לאנשים מסוגה של מילן?
"הגיע הזמן להעביר בחוק שיהיו להם ימי חופשה מסודרים. גם כל הנושא של עובדים זרים מוסדר אומנם על ידי המדינה, אבל הוא עולה המון-המון כסף. עדיין אתה צריך להיות עשיר כדי שתוכל להחזיק עובד זר. אני מכירה אנשים שלא לוקחים עובד זר כי אין להם מספיק כסף".

ואז יגידו אנשים: "למה מכספי המיסים שלי צריך לממן עובד זר לאדם דמנטי?"
"בגלל שזה חלק מרווחת התושבים. יש לנו אנשים צעירים, בני משפחה שהם ב'פריים של החיים', ופתאום זה נעצר. הם לא יכולים לתת את התפוקה בעבודה או בכל מקום אחר, כי הם מטפלים בהורה. וגם בני זוג – מילן היא אישה עובדת. יש היום דמנציה של אנשים צעירים, בני שישים. וחוץ מזה, אנחנו מדינת רווחה. גם זה חלק מרווחה".

לסיום, אם חס וחלילה מישהו מהקוראים ימצא את עצמו במצב הזה, איך נכון משפחתית להתמודד עם סיטואציה כזאת?
"ראשית כול, הוא צריך להבין שיש פה בחירה אישית, שהוא בחר בזה והוא היה יכול לבחור אחרת. וגם אם בחרת, אתה לא צריך להיות עבד. אתה יכול להגיד, 'אני צריך פעמיים בשנה לצאת לשלושה ימים לחו"ל או בארץ'. זה בסדר. אם המצב קיצוני כל כך, שהוא לא יכול להשיג שיתוף פעולה, הוא צריך לשים גבולות".

"הצבת גבולות היא חלק מהלימוד שאנשים במצב הזה צריכים לעשות כדי לשמור על עצמם. אם הם לא שומרים על עצמם ולא שמים גבולות, יש סכנה של התמוטטות. יש הרבה דיכאון בקרב 'care givers', יותר מחלות, בגלל שהאנשים האלה לא מוצאים את האיזון בין שמירה על טובתו של החולה לבין שמירה על הרווחה של עצמם".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv