"הדבר הראשון שאני רואה כשאני קם בכל בוקר הוא שאין לי רגליים"

"טוב לי עם עצמי. אני מת על עצמי, אוהב את מה שאני רואה במראה", אומר שליו ביטון (25). לכאורה, גבר צעיר שמביע מנה בריאה של קבלה עצמית ודימוי גוף תקין. אבל כשנזכרים שביטון נפצע אנושות בעזה, פציעה שבעקבותיה איבד את רגלו וחלק מהתפקוד בשתי ידיו – האמירה הזו נשמעת אחרת לגמרי. "בכל יום כשאני מסתכל במראה, זה מרים לי", ממשיך ביטון. "אני חושב על הדברים שאני מצליח לעשות במצב שלי – כשלי הרבה יותר קשה מאשר לאחרים. בשבילי לצאת לרוץ זה לא מובן מאליו, ואני מתאמן חמש פעמים בשבוע. אני מתאמץ הרבה יותר".

הוא לא אימץ את הגישה מעוררת ההשראה הזו מיד. "אני לא יודע כמה היה לי קשה לקבל את עצמי בהתחלה, כמו שהיה לי קשה לקבל את איך שאנשים אחרים מסתכלים עליי. נפצעתי לפני שפרוטזה הייתה טרנד. היום כבר לא מעניין אותי אם יסתכלו או לא יסתכלו, או מה חושבים עליי. אני אדם פרקטי, מיד אחרי שנפצעתי אמרתי, 'לא צריך להיות גאון בשביל לדעת שיש פה בעיה. השאלה היא מה הפתרון? איך מתקדמים הלאה?'".

הפציעה היא לא מתנה

ביטון מעורר השראה, ועובד בזה. הוא פעל ופועל רבות להעלאת המודעות ולנרמול פציעות וקטיעות, מופיע הרבה בתקשורת וברשת והיום גם מעביר בארץ הרצאות ומספר את סיפורו נוסף להיותו סטודנט למשפטים. זה נשמע כמעט זוהר, אבל בסופו של דבר, הוא מזכיר, זה לא כיף לאבד רגל. "אף אחד לא רוצה שייקחו לו איבר, או שהידיים שלו בקושי יתפקדו. יש כאלה שאומרים שהפציעה היא מתנה, היא לא. יש רגעים שאני אומר, 'חרא, אין לי רגל'. טיילתי בדרום אמריקה חצי שנה, ובשלב כלשהו הייתי במקסיקו בכפר שאין בו כלי רכב. כל החבר'ה החליטו לצאת בערב, ואצלם לא עוברת בראש המחשבה אם לבוא או לא לבוא, כמה כוח יש לי עכשיו ללכת. באותה התקופה כאבה לי הרגל, והחלטתי לא לבוא איתם. נשארתי במלון ורציתי לעבור מהחדר לסלון, ניסיתי לקפוץ על רגל אחת, ונפלתי. חשבתי, 'בואנ'ה כוס אמק, מה אני צריך את החרא הזה, תן לי שתי רגליים ללכת כמה שאני רוצה'. אבל למחרת היה יום חדש, ואחרי עוד יומיים כבר יצאנו כולנו יחד לטרק. אם לא היו לי רגעי שפל כאלה, הייתי מוטרד וחושב שאני לא במצב טוב, שאני מכחיש. אני נותן לקושי את המקום, אבל הוא לא מנהל את החיים שלי".

נפצעתי לפני שפרוטזה הייתה טרנד. היום כבר לא מעניין אותי אם יסתכלו או לא יסתכלו, או מה חושבים עליי. אני אדם פרקטי, מיד אחרי שנפצעתי אמרתי, 'לא צריך להיות גאון בשביל לדעת שיש פה בעיה. השאלה היא מה הפתרון? איך מתקדמים"

שליו ביטון

"אין בהכרח קשר ישיר בין האושר והסיפוק שלך בחיים לבין מצבך הגופני. זה משפיע, אבל לא קובע", אומר אמיתי ארגמן (24), שנפצע גם הוא בעזה ואיבד את שתי רגליו. גם ארגמן, כמו ביטון, מעביר הרצאות, נוסף להיותו שחקן טניס פראלימפי שמתכנן להגיע לאולימפיאדה ב-2028. "מבחינתי ההתמודדות היא לקבל את זה שהנכות והטראומה הן חלק ממה שאתה, אבל הן לא מי שאתה. הייתי הרבה דברים לפני הפציעה ואני אהיה הרבה דברים גם אחריה. הפציעה היא חלק חשוב ממני, אבל היא לא מה שיגדיר אותי".

ובכל זאת, הוא משתף, ההתמודדות אין-סופית ולא קלה. "זה לא פשוט לחיות בלי שתי רגליים. בכל יום, בכל שעה, אני מרגיש את החוסר של שתי הרגליים שלי. זה לא משהו נורמלי, זה פגם, זו נכות קשה שצריך להתמודד איתה. אני הרבה פעמים חולם שיש לי רגליים. אני עדיין מסתכל על הגוף שלי ולא מבין. הדבר האחרון שאני רואה כשאני הולך לישון, והדבר הראשון שאני רואה כשאני קם בבוקר, הוא שאין לי רגליים".

אחרי הקטיעה התחילו איתי הרבה יותר

ביטון וגם ארגמן נמצאים בזוגיות וחיים עם בת הזוג שלהם. עמית ושליו היו יחד שנים לפני הפציעה, אמיתי ורומי הכירו רק אחריה. "עמית הכירה אותי כשחקן כדורגל, ספורטאי, הגבר של הבית", משתף ביטון. "בשנייה אחת הגוף השתנה. הייתי בבית החולים שמונה חודשים, סיעודי, ידיים משותקות. בת הזוג הייתה צריכה לסעוד אותי, להאכיל, לקלח, כל מה שאפשר לחשוב עליו. הייתי פצוע קשה מאוד, עוד ניתוח ועוד ניתוח וכלום לא התקדם, ואמרתי לה, 'את צעירה, את חמודה, את נראית טוב, אין לך מה לעשות פה. אני אומר את זה בגלל שאני אוהב אותך'. אבל עמית אמרה, 'התאהבתי בך, לא בגוף שלך. אתה יכול לצעוק כמה שאתה רוצה, אני לא הולכת'".

לא בחירה מובנת מאליה.
"לא. היא אישה חזקה. היא אומרת שהיא ידעה למה היא נכנסת. זה לא קל, אני מפיל עליה המון. אני מתעסק עם דברים נורא גדולים, עם תפקוד, עם הניסיון לחיות חיים נורמליים, והיא מתעסקת ביום-יום, בריבים בעבודה, דברים שלא מדגדגים אותי. אני מזכיר לעצמי שהצרות שלי הן אלה שלא נורמליות, הצרות שלה זה החיים עצמם. זה מאזן אותי".

רומי, החברה של אמיתי, התחילה איתו באינסטגרם אחרי שנחשפה לסרטונים מעוררי ההשראה שלו. "אני באופן אישי שמח שנפצעתי כשלא הייתה לי חברה", הוא אומר. "שיקום זה תהליך אגואיסטי, אתה עסוק מאוד בעצמך וחושב רק על עצמך, עסוק בהישרדות. כגבר, אתה מנסה לדאוג לבת הזוג, לעטוף, ולא יכולתי להיות הבנאדם הזה אחרי הפציעה".

אפשר אולי להניח שלנכים או קטועים יהיה מאתגר למצוא זוגיות – אבל ארגמן טוען שדווקא ההפך הוא הנכון. "זה לא בהכרח קשה יותר למצוא זוגיות אחרי הפציעה, הכרתי הרבה יותר בנות אחרי שנפצעתי, הרבה חברים נכים שלי נכנסו לזוגיות אחרי הפציעה. קרתה לי חוויה שלילית מאוד, אבל הרבה יותר בנות התחילו איתי אחריה. אלה זמנים משוגעים. אני חושב שזה פחות קשור לגוף אלא יותר למה שאתה משדר. ברור שיש הרבה בנות שיפסלו קשר עם קטוע על הסף, ואני גם לא מאשים אותן. אבל אצל הרבה בנות מה שמושך זה מה שהגבר משדר, איך שהוא תופס את עצמו".

"מבחינתי ההתמודדות היא לקבל את זה שהנכות והטראומה הן חלק ממה שאתה, אבל הן לא מי שאתה. הייתי הרבה דברים לפני הפציעה ואני אהיה הרבה דברים גם אחריה"

אמיתי ארגמן

הנכות תישאר, ההייפ ירד

כמעט שלוש שנים של מלחמות ללא הפסקה הרגילו אותנו לסיפורים של קטועי גפיים צעירים. לפי נתוני אגף השיקום של משרד הבטחון, כמאה מפצועי "חרבות ברזל" עברו קטיעה. "המספר קטן ממה שאנשים חושבים, מאה קטועים לא באמת משנים את הנוף הישראלי", אומר ארגמן, ומסביר שהסיבה שנדמה לנו שיש מלא קטועים בסביבה היא כי הנוכחות התקשורתית שלהם גבוהה. "רוב הקטועים שאני מכיר הופיעו בתקשורת", הוא אומר. הם מכירים זה את זה בעקבות אשפוז ואז שיקום ממושך באותן המחלקות, וארגמן מתאר איך "הפכנו ממש לקיבוץ, לקומונה של קטועים. יש חלקים בי שרק הם יכולים להבין".

"הסביבה היום יודעת להכיל, לקבל ולהעריך יותר", אומר ביטון. "כשאני יוצא עם חברים קטועים, התגובה של אנשים הרבה פעמים היא, 'לוחמים? עזה?'. או שכבר לא שואלים, ברגע שרואים קטוע צעיר, מסיקים לבד. פעם זה לא היה ככה. עשיתי הרבה פרויקטים כדי לשנות את זה. הייתי עושה סרטונים שמסבירים להורים שאם הילד מצביע עליי זה בסדר, שלא יגידו לו לא להסתכל, שלא ירתיעו אותו. היום אני לא יכול להסתובב בשכונה, הילדים רצים אליי. זה כבר לא מרתיע אותם".

לאחרונה השתתף ביטון בסדרה "תראו אותי" של החינוכית. "ילדים עושים חרם על ילדים כי הם קצת שמנים או כי העין שלהם לא נפתחת עד הסוף. אם מקבלים אותי בלי רגל, אז אולי יקבלו גם את זה שהילד המלא או הילד השקט הוא שונה, וזה בסדר".

ארגמן מסכים שמעמדם של קטועי הגפיים השתפר משמעותית בעקבות המלחמה, אבל מייחל דווקא שזה ישתנה. "הייתי רוצה שהמלחמה תיגמר ושאנשים ישכחו את זה, ואז, קשה להגיד את זה, אני אשאר בעצם 'סתם' אדם נכה. הנכות תישאר, ההייפ ירד. אני מניח שבעוד עשר שנים כבר לא ירצו לראיין אותי. לא הייתי רוצה לחיות במקום שהגיבורים שלו הם אנשים שנפצעו, הייתי רוצה שהגיבורים שלנו יהיו רופאים, אנשי תרבות. אם אשאר בתודעה הישראלית זה יהיה בגלל דברים שעשיתי אחרי הפציעה, ולא בגלל הפציעה עצמה".