מלעיסה בתוך שקית ועד אתגר "3 ביסים": כך מנורמלות הפרעות אכילה ברשת

צעירים וצעירות מצמידים שקית פלסטיק לפה, מכניסים לתוכה ממתקים, פסטה או בשר - לועסים ויורקים. אחרים מצלמים את עצמם אוכלים כמויות קיצוניות של אוכל, או משתתפים באתגרי "שלושה ביסים וזהו" ו"תפוח ביום". הטרנדים האלה צוברים לייקים ושיתופים ברשתות החברתיות, מוצגים כשליטה עצמית בדיאטה או סתם כבידור - אבל כולם מתנקזים לאותו מקום: אלגוריתם שמזין שוב ושוב תכנים של צמצום, רזון ואכילה מופרזת לילדים ובני הנוער שמחזיקים סמארטפון ביד. ובסופו של דבר, לעיתים גם למרפאות להפרעות אכילה.

במרפאות כבר מזהים את הדפוסים. "דיאטת השקיות מסין זה אמנם טרנד חדש אבל זו וריאציה מוכרת של לעיסה ויריקה, דפוס מוכר של הפרעת אכילה", אומרת שיראל תירוש, תזונאית קלינית ומנהלת המרפאה להפרעות אכילה בבאר שבע במכבי שירותי בריאות, "זהו דפוס שמטרתו לייצר תחושת אכילה וטעם בלי 'לשלם' בקלוריות. בפועל, הגוף כן מגיב. בלוטות הרוק והקיבה מתחילות בהפרשת אנזימים וחומצות עיכול בציפייה למזון שמגיע, וכשהוא לא נבלע זה עלול לגרום לכאבי בטן, צרבות, פגיעה בשיניים ולעיתים גם להפרעות באיזון המטבולי". מעבר לסיכון הגופני, מסבירה תירוש, זו התנהגות שמחזקת קשר כפייתי עם אוכל ומרחיקה עוד יותר מאכילה טבעית ומאוזנת, עיסוק מתמשך בטעם, שליטה ואשמה.

לדבריה, הבעיה אינה רק ההתנהגות עצמה, אלא הנרמול שלה. "לא חייבים להגיד למישהי שיש לה הפרעת אכילה כדי לשדר את המסר. מספיק להדהד שוב ושוב שרזון הוא ערך, שצמצום הוא כוח וששליטה באוכל היא הישג". תירוש מדגישה כי המגמה אינה חדשה, אך בשנים האחרונות היא מחריפה. "ברגע שהרשתות החברתיות תפסו תאוצה ראינו כל פעם טרנד אחר - אתגר הבטן השטוחה, חיטוב קיצוני, צמצום קלוריות. היום האלגוריתם כבר עושה את העבודה: מספיק שתתעכב שלוש שניות על סרטון אחד, והוא ממשיך להזין אותך בתוכן דומה".

אחד השינויים המדאיגים ביותר לדבריה הוא הירידה בגיל. “אנחנו רואים בנות סביב גיל 10 שמתחילות לדבר בשפה של צמצום ושל דיאטה. במרפאות מקבלים אותן כבר מגיל 12, אבל החשיפה מתחילה הרבה קודם. לילדים יש היום טלפון בגיל בית ספר יסודי, לפעמים אפילו בגן. מספיק ללחוץ על פרסומת אחת - ותוכן גורר תוכן”.

נראה כמו בידור – אבל מנרמל אכילה ללא מווסתת

אבל הנרמול לא מתבטא רק בצמצום אכילה. ברשתות צוברים פופולריות גם סרטונים של אכילה מופרזת מול מצלמה - עשרה מגשי פיצה, חמישה מטרים של טורטיות או אתגרי "מי אוכל יותר". "במקומות כאלה לא נאמר שהפרעת האכילה קיימת - היא פשוט שם", אומרת תירוש, "כשמישהו אוכל חמישה מטרים של טורטייה מול מצלמה, זה אולי נראה כמו בידור - אבל זה מנרמל אכילה לא מווסתת ומנותקת מתחושות רעב ושובע. הגוף לא בנוי להתמודד עם כמויות כאלה בפרק זמן קצר, והדבר עלול לגרום לעומס על מערכת העיכול, בחילות, הקאות ואף סיכון לחנק. מעבר לכך, המסר שעובר לצעירים הוא שאוכל הוא מופע, או תחרות, ולא צורך פיזיולוגי שמקשיבים לו. אנחנו מסתכלים על זה ומבינים שזה לא טבעי. זה לא מאוזן. גם מי שזקוק לצריכה קלורית גבוהה כמו ספורטאי עילית לא אוכל בצורה כזו, בטח שלא בארוחה אחת או כמופע מול המצלמה".

>> תופעת המוקבאנג: "גם פעם בודדת של אכילה באופן כזה עלולה לגרום נזק חמור"

לדבריה, דווקא מה שנראה תמים או משעשע הוא לעיתים הבעייתי ביותר. “האלגוריתם מעצים את הסרטונים האלה כי הם מסקרנים, קיצוניים, נחשקים. מספיק לחזור שוב ושוב על רזון כערך, על שליטה באוכל כהישג - והנורמה משתנה".

תירוש מציינת כי גם טרנדים קיצוניים יותר, כמו אכילת בשר נא הנקראת "דיאטת קרניבורים", שמגיעים לשיח במרפאות. “זה טרנד מסוכן”, היא אומרת, "בני נוער רואים את זה ברשת ומדברים על זה. מדובר באכילה של מזון לא מבושל שעלול לגרום לקלקול קיבה, הקאות ובחילות. מעבר לסיכון לזיהומים, תזונה חד-גונית וקיצונית כזו עלולה להוביל לחסרים תזונתיים ולפגיעה בגדילה ובהתפתחות".

הדפוסים מוצגים כטיפ או אתגר, אך מחלחלים פנימה

לצד הטרנדים הקיצוניים יותר, במרפאות נתקלים גם בגרסאות "שקטות" יותר של צמצום אכילה. “היה טרנד של 'אני אוכלת רק שלושה ביסים'. הרעיון הוא שלא צריך יותר משלושה ביסים ממאכל כדי להיות מסופקים ממנו - הראשון לטעם, השני להנאה והשלישי כסוגר. זה נשמע כמו שליטה עצמית, אבל זה לא משהו שאפשר באמת לעמוד בו. התופעה נשענת על תפיסה דיאטטית שלפיה אפשר 'להסתפק במעט' אם רק מפעילים מספיק שליטה", היא מסבירה. "אבל אכילה אינה מנגנון טכני של טעם והנאה בלבד. היא מווסתת על ידי רעב פיזי, גדילה, פעילות גופנית ושינויים הורמונליים. שלושה ביסים לא בהכרח מספקים את הצורך הגופני, וכשילדים ומתבגרים מנסים לפעול כך הם לומדים להתעלם מאותות הגוף שלהם".

“אנחנו רואים בנות סביב גיל עשר שמתחילות לדבר בשפה של צמצום ושל דיאטה. במרפאות מקבלים אותן כבר מגיל 12, אבל החשיפה מתחילה הרבה קודם. לילדים יש היום טלפון בגיל בית ספר יסודי, לפעמים אפילו בגן. מספיק ללחוץ על פרסומת אחת - ותוכן גורר תוכן”

שיראל תירוש, תזונאית קלינית ומנהלת המרפאה להפרעות אכילה בב"ש במכבי

תירוש מציינת גם את תופעת "תפוח ביום" או אתגרי צום לילדים. "ילדה שצריכה לנסות לאכול תפוח אחד ביום - זה צמצום משמעותי. צום יזום לצורך ירידה במשקל אינו מותאם לילדים, ובטח שלא בגיל גדילה. כשהדפוסים האלה מוצגים כטיפ או אתגר, הם מחלחלים פנימה”.

חשוב לה להדגיש כי לא כל צפייה בסרטון תוביל להפרעת אכילה, אך אצל מי שיש פגיעות מוקדמת - גנטית או רגשית - החשיפה החוזרת יכולה לשמש כטריגר. “להפרעות אכילה, כמו למחלות מורכבות אחרות, יש גם רכיב גנטי. אצל מי שיש פגיעות מוקדמת, לפעמים מספיק טריגר קטן - דיאטה קצרה או חשיפה אינטנסיבית לתוכן מצמצם - כדי להצית תהליך שמתגלגל במהירות”.

לדבריה, אחת הבעיות היא שהשינוי כמעט לא מורגש בהתחלה. "זה חמקמק. זה לא שביום אחד הילדה מפסיקה לאכול הכל. זה מתפתח לאט”. הסימן הראשון, היא מסבירה, אינו בהכרח ירידה דרמטית במשקל אלא שינוי חד בשיח ובגישה לאוכל. "ברגע שילד מגיע עם אמירה קיצונית – 'מהיום לא נכנסים הביתה ממתקים', 'תאכלו אתם, אני לא אוכל', או צמצום חד של קבוצות מזון - זה רגע לעצור. הרבה הורים יגידו שזה מבורך, שהוא רוצה להפסיק ממתקים. אבל אצל ילדים, הימנעות מוחלטת וקיצונית מממתקים בדרך כלל לא מעידה על בחירה בריאה, אלא על שיח נוקשה עם אוכל. ילדים לא אמורים לנהל משטר תזונתי נוקשה, וכשהשפה נהיית קיצונית, כדאי לעצור ולבדוק מה עומד מאחוריה".

גם בבית: המסרים האלה כל הזמן באוויר

גם השיח בבית משפיע כמובן. "ילדות שומעות את אמא אומרת שהיא שמנה, שחייבת לרדת במשקל לפני אירוע, שהג'ינס לא נסגר. גם אם אנחנו חושבים שזה לא סביבנו - המסרים האלה כל הזמן באוויר". לדבריה, התרבות של רזון ודיאטה אומנם עברה שינוי מסוים בשנים האחרונות, אך לא נעלמה. "היה שיפור, דיברו על 'יפה בכל מידה', אבל אנחנו רואים חזרה לרזון קיצוני בפרסומות, במסלולי דוגמנות, במדיה. המסרים מהדהדים".

תירוש מדגישה כי האחריות אינה רק על הילדים. “האלגוריתם לא מטרגט אותי כי הוא יודע שאני לא בעולמות האלה והוא מגיב למה שאנחנו עוצרים עליו. אצל מבוגרים זה לרוב תחום עניין מודע, אבל ילדים נחשפים לזה בלי שהתכוונו. לפעמים מספיק קליק אחד והם כבר בתוך רצף תכנים דומה. לכן חשוב שהורים ייכנסו למסכים, ידעו מה הילדים צורכים, וישימו גבולות כשצריך".

ובסוף, היא מבקשת להבדיל בין בידור לבין מסר בריאותי: “לא כל אתגר מסוכן. להכין פנקייק אוורירי זה לא אותו דבר כמו אתגרי צום או צמצום אכילה. ברגע שמערבים דימוי גוף ורווחה נפשית ופיזית - צריך לעצור".