בגלל טראומה מטיפול שיניים: בן ה-5 לא אכל ולא דיבר במשך ימים

שילה, בן ה-5 מאילת, הגיע לאחרונה לרופא שיניים לאחר שנפגע מנדנדה בזמן ששיחק עם חבריו. בעקבות המכה, אחת משיניו התנדנדה, והרופאים החליטו לעקור אותה. שבוע לאחר מכן בוצעה גם סתימה בפיו.

אלא שהטיפול שלכאורה עבר בשלום, הוביל להשלכות לא צפויות. "היה לו טעם מגעיל בפה. הוא הפסיק לאכול, לשתות ואפילו לבלוע רוק", מספרת אמו שיר בשיחה עם mako בריאות. "הוא הסתובב עם פה פתוח, רק ירק כל הזמן, כמעט לא דיבר ורק הנהן או הצביע".

יום לאחר מכן הוריו לקחו אותו למיון, שם הוא קיבל עירוי נוזלים ושוחרר לביתו. אלא שלמחרת לא היה שיפור, והוא אושפז. "עשו בדיקות דם, ניסו להבין אם יש זיהום בפה, ואז נתנו לו אנטיביוטיקה דרך הווריד - אבל עדיין לא מצאו שום דבר", מספרת האם. "בכל פעם ניסו לבדוק מה יש לו בפה, אבל לא ראו שום דבר חריג".

לדבריה, בשלב מסוים החלה המשפחה להבין שלא מדובר רק בכאב פיזי. "הבנו שזה כנראה משהו רגשי, שאולי מדובר בטראומה שהוא עבר מהטיפול". בהמשך החליטו ההורים לנסוע עם שילה למרכז שניידר לרפואת ילדים. "זו הייתה נסיעה נוראית", משחזרת האם. "כל הדרך מאילת הוא היה מיובש, אגר רוק בפה כי הוא לא רצה לבלוע אותו, ואז הוא היה מקיא מזה. בשלב מסוים לא היה לו כבר מה להקיא".

לדבריה, עם הגעתם לשניידר התבהרה התמונה. "פגשנו פסיכיאטרית והבנו שאין צורך בטיפול תרופתי אלא בליווי רגשי והדרכת הורים", היא אומרת. "הרופאים הבינו את הסיפור ולא דחפו לעוד בדיקות. האחיות והפסיכולוגית עזרו לנו מאוד. לא הכריחו אותו לאכול ולא הפעילו עליו כוח רגשי".

"הוא היה רעב אבל הוא פשוט לא הצליח"

לדבריה, אחת ההחלטות החשובות מבחינתה הייתה לא לחבר את בנה לזונדה. "נתנו לו רק עירויים. אני שמחה על זה, כי אם היו מאכילים אותו בכוח, לא היה לו שום רצון לנסות לאכול בעצמו. הוא היה רעב אבל הוא פשוט לא הצליח".

במקביל, החלה האם, אם לארבעה ילדים, לתעד את ההתמודדות בטיקטוק. "בעלי במילואים כבר מעל 600 ימים, פתחתי טיקטוק רק לפני שבועיים, והתחלתי לשתף כי הרגשתי צורך לקבל כוח וגם לתת כוח לאחרים".

היא מציינת כי הסרטונים התפוצצו במהירות וזכו לאלפי תגובות. "אנשים שלחו תפילות, ברכות, טיפים וחיזוקים. אני חושבת שאין במה להתבייש. הרבה אנשים היו מסתירים דבר כזה כי זה רגשי, אבל ילדים עוברים גם טראומות כאלה. אם זה יעזור לעוד הורים להבין שהם לא לבד - אז היה חשוב לי לחשוף את זה".

היא מוסיפה: "בשלב מסוים, אחרי ימים שבהם כמעט לא דיבר, נתנו לשילה דף וטוש כדי שנבין מה הוא רוצה. בדרך כלל הוא רק ידע לכתב את השם שלו. פתאום הוא כתב 'אנרה'. לקח לנו רגע להבין שהוא מנסה לכתוב 'אני רעב'. ואז הוא גם צייר המבורגר. ברגע שהבנו את זה - כולם התחילו לבכות. הוא פרץ בבכי, אני נשברתי, כולם שם בכו. זה היה רגע קורע לב. להבין שהילד שלך רעב במשך ימים אבל פשוט לא מצליח לאכול", היא משתפת.

"לראשונה אחרי כמעט שבוע הוא אכל ארטיק, ועכשיו הוא כבר חזר לאכול כרגיל", מספרת אמו. "הדבר הראשון שהוא ביקש ממני זה שלא אקח אותו יותר לרופא השיניים".

"המסר היה שאוכל הוא חלק טבעי מהחיים, כמו נשימה"

מיכל פרילינג, פסיכולוגית רפואית מדריכה ואחראית הייעוצים הפסיכולוגיים במחלקות הילדים במרכז שניידר, פגשה את שילה זמן קצר לאחר שהגיע לאשפוז. "בשלב הראשון הרופאים כמובן עושים בירור רפואי מלא, אבל כשלא נמצא ממצא גופני שמסביר את המצב - מתחילים לבדוק אם מדובר בתגובה גופנית למצוקה רגשית או לאירוע טראומטי".

לדבריה, במקרים כאלה הטיפול מתבצע ע"י רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, צוות חינוכי ומטפלים נוספים. "המטרה היא גם להקל את הסימפטומים הגופניים וגם להבין מה עומד מאחוריהם", היא מסבירה. "כשמדובר בילדים, פעמים רבות מצוקה רגשית מתבטאת בסימפטומים גופניים".

פרילינג מספרת כי אחת המטרות המרכזיות בטיפול הייתה להחזיר לשילה את תחושת השגרה והביטחון. "בנינו עבורו סדר יום ברור - מתי קמים, מתי מחליפים בגדים, מתי הולכים לכיתה ומתי אוכלים. הגשנו שלוש ארוחות ביום, אבל בלי לחץ ובלי להפוך את האוכל למוקד של כל היום. המסר היה שאוכל הוא חלק טבעי מהחיים, ממש כמו נשימה".

לדבריה, חלק משמעותי מהעבודה היה מול ההורים. "באופן טבעי, הורים במצב כזה נכנסים ללחץ עצום סביב השאלה אם הילד יאכל או לא, אבל לפעמים הלחץ הזה רק מגביר את הקושי", היא אומרת. "ביקשנו מהם לשבת ולאכול לידו, לא לנהל איתו משא ומתן על אוכל ולא לדבר על זה כל הזמן".

פרילינג מתייחסת גם להחלטה שלא לחבר את שילה לזונדה, אף שלא אכל במשך ימים. "לפעמים זונדה יכולה לייצר תלות במקום להחזיר תפקוד", היא אומרת. "במקרה שלו, הרגשנו שנכון לתת זמן לעבודה הרגשית וההתנהגותית, מתוך הבנה שבסופו של דבר ילד רעב ירצה לאכול. כשהלחץ סביב האוכל ירד - התחיל גם השינוי".