"תוך כדי החופה, האימא של החתן צנחה ואיבדה הכרה"

גם בחתונה הכי מתוקתקת ומתוזמנת עד אחרון הקינוחים - המציאות לעיתים מתעקשת לסטות מהתסריט. לפעמים זו הדי-ג'יי ששכחה את שיר הסלואו, מלצר מרושל שהחליק עם מגש מלא מזון, ולפעמים זו אימא של החתן שמתמוטטת תחת החופה. כך קרה לפרופ' אהוד גרוסמן, כשהגיע כאורח לחתונה. הוא כמובן לא תיאר לעצמו שהידע הרפואי שלו יוביל לדיאגנוזה שעוד תציל את חיי אם החתן. "זוג חברים שלנו חיתנו את הבת שלהם", משחזר גרוסמן את האירוע הטרי בזיכרונו, על אף שחלפו 20 שנה ויותר.

"האימא של החתן, תוך כדי עמידה בחופה, צנחה ואיבדה הכרה", הוא מספר. "זה קורה ממש בהתחלה של החופה, אולי דקה לפני שהטקס מתחיל. היא עומדת שם ותוך כדי זה טראח, נופלת. זה פשוט היה דבר מזעזע. עברו הרבה שנים ואני עדיין עם התמונה הזו בראש. זה גם היה מאוד מלחיץ. כמובן שצעקו 'יש רופא? יש רופא?'". פרופ' גרוסמן, שכבר אז היה רופא ותיק ודמות ידועה בעולם הרפואה, מוסיף: "ניגשתי לראות אותה, הוצאתי אותה מהחופה, גררנו אותה החוצה, בדקתי אותה וראיתי שמבחינת דופק היא נראית בסדר, היא לא חיוורת והיא לא מזיעה".

"שאלתי קצת את הסובבים לגבי בעיות רפואיות, וכולם אמרו שאין", הוא מציין. "מדובר באישה צעירה יחסית, היא הייתה אז להערכתי בסביבות גיל 50, אז העליתי את האפשרות שמדובר בהתקף אפילפטי ואמרתי: 'תנו לזה כמה דקות, אם זה התקף אפילפטי ראשון בחייה, אז יש סיכוי טוב שזה יסתדר'. בינתיים כולם התגודדו מסביב, מישהו כבר הציע לקחת אותה לבית החולים, אבל אמרתי שחבל להרוס את השמחה". בתוך כמה דקות האם התעוררה. "בדיעבד היה ברור לי שמדובר בהתקף אפילפטי. בתוך דקות היא כבר די חזרה לעצמה, חזרה לעמוד מתחת לחופה".

"אומנם באיחור, אבל הטקס התחיל והחתונה גם הסתיימה כרגיל. האימא הזו אפילו קצת רקדה. אבל אני הבנתי שהתקף כזה, לראשונה בגיל 50, זה ביטוי לאיזו בעיה רפואית אחרת. אבל לא חשבתי שהיא עד כדי כך דחופה כדי לפגוע בשמחה גדולה". פרופ' גרוסמן מוסיף ש"בתום החתונה, אחרי שהכול נגמר, נסענו בהמלצתי לבית חולים. שם נעשה לה CT מוח והתברר באמת שיש לה גידול במוח, שלמזלנו התגלה בשלב מוקדם וכשפיר למדי. אני לא בקשר איתה, אבל לדעתי היא חיה יפה עוד שנים אחר כך".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

באותם רגעים, כשהשמחה נמהלת בבהלה, נדרש מישהו שיידע להפריד בין הדרמה לרפואה. הגורל זימן לפרופ' גרוסמן - כיום נשיא אוניברסיטת אריאל ובעברו ראש הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב - גם עמידה בצומת קבלת החלטות, אם להפסיק את האירוע או להמשיך אותו. "בעצם התרומה שלי הייתה לעשות את האבחון, אבל גם לדעת שזה לא מקרה שמחייב פינוי ולהרוס שמחה שלמה. לתת לה להתאושש ולהחזיר אותה חזרה לשמחה", הוא מסביר.

"החתן והכלה כבר עמדו תחת החופה כשזה התרחש ועשו כבר את כל התהליך, אז החופה לדעתי הייתה נמשכת בכל מקרה. גם אם היו מפנים אותה". פרופ' גרוסמן מבהיר כי "אם היה עניין של סכנת חיים, אם למשל באותה עת הייתה לה הפרעת קצב, אז כמובן שהייתי מתעלם מ-500 האורחים והייתי מפנה".

תכננת לחגוג ואתה מוצא את עצמך עם אחריות מאוד כבדה על הכתפיים, כי אם חצי שעה אחרי זה היה קורה משהו דרמטי יותר, באיזשהו מקום האחריות הייתה גם עליך.
"בכל נושא הרפואה יש אחריות. אנחנו כל היום לוקחים החלטות שיש בהן אחריות. לשמחתי או לא, אני הייתי כל כך בטוח בהחלטה שלי שלא ישבתי באירוע הזה במתח. נהייתי קצת במתח מה יש לה בעצם, מה גרם לה לאירוע הזה, אבל יותר בשבילה. הייתי די משוכנע שמה שעשיתי הוא נכון, ולכן המשכתי כל האירוע לשמוח ולאכול כרגיל. היה שם גם עוד רופא שהתחיל לצעוק עליי 'קח אותה מיד לבית חולים'. אבל המשפחה מכירה אותי ואמרו שהם סומכים עליי".

רק השבוע קיבלנו תזכורת לכך שגם חתונה עלולה להפוך לזירת החייאה: חתן בן 34 חטף ככל הנראה דום לב והתמוטט בזמן הריקודים בחתונתו בקיבוץ חולדה. אחד האורחים, במקרה הנוכחי חובש שהשתתף בשמחה, הוזעק לטפל בו והחל להחיות אותו, והחתן פונה כשהוא מורדם ומונשם. בבית החולים חל שיפור במצבו, ככל הנראה בזכות הטיפול המיידי שזכה לו, והוא שב להכרתו ואף הספיק להביע אהבה לאשתו הטרייה.

פתאום היו צעקות וכאוס

לפעמים, יש לציין גם את המובן מאליו: רפואה היא מקצוע בלי שעות ובלי כפתור כיבוי. מי שנכנס אליו עושה זאת מתוך הבנה עמוקה שזהו ייעוד שלא נגמר בהחתמת כרטיס, ועם רמת מחויבות כזו שבאה עם המשמעות שלא ניתן לברוח ממנו - גם אם הוא בא על חשבון סופשבוע, שעת ריצה, או בני משפחה שלא בהכרח התנדבו לקחת חלק במשמרת. המקרה של ד"ר דניאל זרחין התרחש לפני כמה חודשים, מיד אחרי שחזר מהעבודה. כהרגלו, הוא יצא עם שני הבנים הקטנים (בני 3 ו-5) אל הגינה הציבורית שליד הבית.

"אחרי כמה זמן היו פתאום צעקות של כאוס 'יש פה רופא? יש פה רופא?' אז כמובן שהלכתי", מספר ד"ר זרחין, ניורולוג מתמחה מבית החולים איכילוב. "אני רואה ילד שיושב על הרצפה כשהוא לא נושם. סביבו כבר הייתה התקהלות וכל אחד עושה משהו אחר. זה היה די ברור מה קרה לו, הוא נחנק מאיזה פרי שהוא אכל. מאוחר יותר הסתבר שזה ענב. התחלתי לנסות לעשות לו היימליך. ניסיונות ארוכים שלא הצליחו. אחרי כמה דקות הילד כבר היה פשוט כחול לחלוטין, לא הגיב ובעצם איבד כבר את ההכרה. הרמתי אותו על הידיים ולקחתי לפינה רחוקה מכל הקהל. ושם, בעזרת עוד שני אנשים שהיו באזור והתברר שגם הם רופאים, כבר התחלנו החייאה של ממש".

"התנתקתי מזה שאני עם הילדים ונכנסתי לתפקיד של רופא שמנהל החייאה, וזה מה שרלוונטי"

"דקה לתוך הסיפור הזה, אני קולט שהילדים שלי בעצם לידי ועדים לכל הסיפור. הם ממש רואים מה אני עושה. מה שהם רואים זה עיסוי לב לילד שהוא כחול ממש ומלא קיא ודם יוצא מהפה שלו", הוא מבהיר. "ביקשתי ממי שהיו שם מסביב שייקחו את הילדים וירחיקו אותם. היו שם הורים שכל אחד לקח ילד אחר לפינה רחוקה אחרת בגינה. המשכתי עם העיסוי במשך 20-15 דקות עד שמד"א הגיעו. הוא פונה ישר לטיפול נמרץ ומשם לחדר הניתוח, ושם הוציאו לו את הענב שממנו נחנק".

ד"ר זרחין מספר כי "ברגע שהתחיל האירוע, זה היה כמו ניתוק. פשוט התנתקתי מזה שאני עם הילדים ונכנסתי לתפקיד של רופא שמנהל עכשיו החייאה, וזה מה שרלוונטי. רק כשהסתכלתי עליהם נפלה עליי ההבנה שהם בכלל שם והם רואים את כל מה שקורה. ומה שהם ראו זה נורא". לצד האדרנלין, יש גם שובל רגשי שהולך ומתפתל - בעיקר כשהגבול בין אבא לרופא מיטשטש מול עיני הילדים.

הילד שנחנק בגינה, כך מסתבר, היה פנים מוכרות בשכונה. גם ילדיו של ד"ר זרחין הכירו אותו, גם אם באופן מוגבל. במפגש שבין אבא לרופא, נוצר רגע טעון במיוחד. מצד אחד - תחושת גאווה: הילדים של ד"ר זרחין עדים בפעם הראשונה לחשיבות ולמשמעות האמיתית של עבודתו. הם רואים שהעבודה שלו אינה מסתכמת ביציאה בבוקר וחזרה בערב, אלא נמשכת גם אל תוך רגעים בלתי צפויים ודחופים. אבל מהצד השני - טראומה לא פשוטה: הילד בן ה-5 צפה באביו מבצע החייאה אגרסיבית על ילד כחול ומדמם, ולא הצליח להבין אם אבא עוזר או אולי בעצמו בסכנה.

"אי אפשר להסביר לילדים מה שאני עושה", אומר ד"ר זרחין. "זה נראה מהצד משהו מאוד אגרסיבי על ילד קטן, וגם אחרי שהוא פונה על ידי מד"א הילד הקטן שלי פשוט רץ אלי בצרחות, חיבק אותי ובכה. הוא היה מאוד-מאוד נסער, ותקופת זמן מאוד ארוכה אחר כך הבנתי שהוא בעצם דאג לי. הוא לא הבין למה לקחו אותו ממני ומה עושים לי, הוא חשב שמשהו רע קרה לי. לפי דעתי לא הייתה שום גאווה בנקודת הזמן הזאת, זה היה פשוט טראומה ויזואלית ורגשית מאוד קשה, ואני מתחרט שלא חשבתי עליהם קודם, ועל זה שצריך להרחיק אותם ולמנוע מהם לראות את זה".

"אני תמיד רופא. זה חלק מהאופי שלי"

"הילד הגדול, בכל פעם שמגיעים לאותה גינה, אין מצב שהוא לא מאזכר את הסיטואציה באיזשהו אופן", מוסיף ד"ר זרחין. "בהתחלה זה היה כבר בדרך לגינה, והוא היה מדבר איתי על האירוע כל הזמן. עכשיו הוא מזכיר את זה רק אם מגיעים לאזור שהייתה בו ההחייאה. ועברו כבר חודשיים".

"מבחינה רפואית התוצאה הייתה מדהימה, אבל מהבחינה הבין-אישית התוצאה היתה קשה. זה נשמע נדוש להגיד את זה, אבל אני רופא. מה שקרה שם זו הרפואה בשבילי. בעבודה אני רופא, אחרי העבודה אני רופא ובין לבין אני רופא. תמיד רופא. זה חלק מהאופי שלי, זה מי שאני. ככה אני מגדיר את עצמי, ככה הסביבה מגדירה אותי". ד"ר זרחין מסביר כי "מבחינת אנשים, אם מישהו עכשיו צועק 'יש פה רופא?', אין מצב שמישהו יגיד עכשיו 'כן אני רופא, אבל סיימתי לעבוד, אז תתקשרו למד"א'".

"זו פעם ראשונה שנתקלתי בקושי לתווך לילדים את מה שאני עושה", מוסיף זרחין. "תכננתי לעשות את זה בהדרגה, אבל מאוחר יותר, שיכירו את העבודה של אבא. בדרך כלל מדובר במקרים הרבה יותר קלים, לפחות כשהילדים ליד. מישהו מתעלף או שיש תאונת דרכים, דברים לא כל כך דרמטיים. לא חשבתי איך אתמודד עם סיטואציה כזאת. אני לא הייתי מוכן אליה, כמו שהילדים שלי לא היו מוכנים. מצד שני, הם גאים ומעריכים את מה שאני עושה. גם מקודם הילד הגדול שלי מאוד הסתקרן לגבי העבודה שלי. הוא מאוד מתעניין באופן כללי בגוף האדם, באנטומיה. עכשיו הוא כבר מדקלם את הסיסמאות שגם הוא יהיה רופא ועוד רופא מוח, כמו אבא. הוא כבר החליט, אולי מוקדם מדי".

"וזאת הברית אשר אנכי כורת אתכם היום לאמור: על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה"

מתוך שבועת הרופא העברי, מאת פרופ' ליפמן היילפרין

"חולה יכול להתלוצץ עם רופאיו, אבל לא להיפך"

"כמו שאתה יודע, מדי פעם במטוסים, בטח כשיש לך 300-200 איש במטוס בטיסה של 12 שעות, מדי פעם נשמעת בכריזה הקריאה 'יש רופא במטוס?'", פותח ד"ר ערן הלפרן בשפתו הציורית ומתאר טיסה שהתרחשה לפני כ-20 שנה. "אז זה אכן קרה לי כמה פעמים וכולם הסתיימו בטוב. באחת הטיסות, כשאני כבר הייתי שנים רבות בתפקידי ניהול וכבר רחוק מטיפול ישיר בחולים, זה קרה בטיסה של חברה אמריקנית בדרך מהארץ לארה"ב. אני מסתכל מסביב ומחכה שאולי יקום איזה רופא צעיר שעובד יום-יום במיון, ועסוק בטיפול במצבי קיצון. לצערי לא ראיתי שמישהו קם, אז קמתי וניגשתי. ראיתי גברת מבוגרת ללא הכרה, אבל עם דופק סדיר. השכבנו אותה במעבר והרמנו לה את הרגליים. בזה פחות או יותר העניין הסתיים".

סיפורי טיסות יש כמעט לכל רופא, הם נצברים בערמות לאורך שנים של קריירה. גם מבחינה רפואית, כמו שכבר הבנתם, לא מדובר במקרה מיוחד, רק עילפון מהסוג שמתרחש לעתים. אלא שהדרמה האמיתית הייתה דווקא אצל הרופא במקרה הזה, כפי שמספר ד"ר הלפרן. "הבנתי שזו באמת רק התעלפות. מעליי, כמובן, הדיילות האמריקניות, וכשראיתי שהגברת כבר מתחילה להתאושש, אני קם ובבדיחות, סוג של הלצה ישראלית, אני אומר לפרסרית של הטיסה, 'את יודעת, אני לא רופא אמיתי'". ההלצה הזו של הלפרן, אדם שניהל שני בתי חולים (העמק ובילינסון) וכיהן בתפקידים בכירים במערכת הבריאות, אולי הייתה עוברת בקלות בישראל, אבל את האמריקנים זה ממש לא הצחיק.

"אם לומר ביושר, כבר הרבה שנים אני בלי חלוק וסטטוסקופ, אבל היא מסתכלת עלי במבט מזרה אימה, הודפת אותי ממש בגסות, פושט דוחפת אותי למושב שלי ונובחת עלי 'שב!'. אני חושב שלא היה חסר הרבה שהיא הייתה אוזקת אותי, כך הרגשתי", הוא מספר. "נבהלתי, אמרתי לעצמי: 'טמבל שכמוך, אתה עם הבדיחות שלך. עם מי אתה מתבדח ואיפה'. וחששתי, בחיי שחששתי. כבר ראיתי איך אני יורד מהמטוס ומתחילים לתחקר אותי. יש רופאים מתחזים, גם כאלה יש".

"הבנתי שכרופא אני לא יכול להתבדח, לא עם המטופל ולא עם מי שמסביב"

"בוא נגיד שלא נהניתי מהמשך הטיסה, אבל לימים הגיע מכתב תודה מחברת יונייטד", הוא משחזר. "הם שלחו לי כמה אלפי מיילים בתור בונוס. לקח איזה חודש עד שזה הגיע, רק אז נרגעתי. כל הזמן חששתי שיעכבו אותי, שיתחילו לתחקר אותי בניו יורק. בסוף זה לא קרה". ד"ר הלפרן מציין כי "הבנתי שכרופא אני לא יכול להתבדח, לא עם המטופל ולא עם מי שמסביב. אולי החולה יכול להתלוצץ עם רופאיו, אבל הפוך זה לא עובד".

"רופא בטיסה? זה עניין של מזל"

במסגרת ההכנה לכתבה הזו שוחחנו עם רופא ישראלי נוסף, שסיפר על סעודה של כמה רופאים ישראלים שהגיעו לכנס מעבר לאוקיינוס יחד עם קולגות מקומיים בדיינר אמריקני כמיטב המסורת. גם שם התעלף אחד הסועדים בשולחן ליד. לאבד הכרה, כשלמזלך הטוב אתה במסעדה מוצפת רופאים, נשמע מרגיע. אך אותו רופא שאיתו שוחחנו סיפר שמבין הנוכחים, רק הרופאים הישראלים זינקו כדי לסייע לאותו אדם. הקולגות האמריקנים נשארו לשבת.

עניין של מנטליות, אך לא פחות מכך עניין משפטי. "יש סוגיה קשה מאוד עם האמריקנים", מסביר הלפרן. "המטורפים האלה עם התביעות שלהם. גם היום אני לא בטוח מה הכיסוי הביטוחי לרופא שמבצע פעולה מעל מדינה זרה במטוס של חברה זרה. לי באמת אין רישיון רפואה אמריקני. אתה מעל צרפת, נגיד, ואתה עושה פעולה רפואית הכי טובה שיש, אבל זה לא עולה יפה - האם אתה עלול לשאת באחריות משפטית? היו על זה הרבה דיונים בספרות הרפואית והנושא לא לגמרי מכוסה. לכן אפשר להבין את האמריקנים בדיעבד שלא ממהרים לגשת ולהושיט עזרה. בארה"ב יש המון תביעות נגד רופאים, זו תעשייה שלמה".

ומה באמת לגבי טיסות? רק לפני חודשים ספורים מטוס מלא ישראלים נאלץ לנחות בסעודיה, לא פחות, עקב מצב חירום רפואי - במקרה נוסף שמוכיח עד כמה הצלת החיים קודמת לכול, גם לגבולות "קשיחים". נדמה שיש בלבול רב לגבי הנהלים והדרך לטפל במקרים שאליהם נקלעים הצוות והנוסעים, לרוב ללא רופא ביניהם, למצב חירום רפואי. ביקשנו מד"ר בני דוידזון, לשעבר היועץ הרפואי הראשי של אל על, לעשות סדר.

"ברוב חברות התעופה נהוג שלטיסות, בוודאי טיסות ארוכות, אבל באל על אני חושב שזה גם נהוג בכל הטיסות, יש דפיברילטור במטוס שהצוות מאומן להשתמש בו. יש גם תיק רופא, שהוא למעשה שני תיקים - תיק שיש בו תרופות ותיק שיש בו מכשירים. זה כולל חומרים להזרקה, סטטוסקופ ומד לחץ דם ואולי הכניסו כבר גם מד ריווי חמצן. כך שמבחינת ציוד, יש בכל המטוסים את כל הציוד למענה ראשוני".

"מה שאין במטוסים האלה הוא איש צוות רפואי בתפקיד", הוא מסייג את דבריו. "כמובן שאין רופא, אבל גם אין פרמדיק או חובש. לדעתי באל על, שטסים בה הרבה רופאים, יש בכמעט חצי מהטיסות רופא מזדמן. אבל זה כבר עניין של מזל". דוידזון מבהיר כי בעבר ניסו בחברת התעופה הלאומית להכניס פרמדיקים לטיסות, אך הניסיון לא צלח. "ארגון הפרמדיקים רצה ואנחנו רצינו, אבל היו כל מיני חישובים סביב מי מעסיק אותם וכל מיני סיפורים וזה נפל על ביורוקרטיה".

יש פרוטוקול מסודר של מה נהוג לעשות במקרים כאלו ובעיקר בעניין ההחלטה האם נוחתים?
"את ההחלטה הזו מקבל רק הקברניט, והיא מתבססת על חוות הדעת הרפואית שהוא מקבל. אם יש רופא במטוס או פרמדיק זה כמובן טוב מאוד. אם אין, מתקשרים הביתה לאחד מרופאי החברה בכל שעה, והוא עונה תשובות על פי המידע שאספו עבורו אנשי הצוות. לרוב הוא ישוחח עם הדייל או הפרמדיק, עם מי שבדק את האיש הזה, ועל סמך הנתונים האלה ממליץ לקברניטים אם לנחות או לא".

החייאה באמצע הריצה

לפעמים הגורל מתזמן את הכול באופן כה מדויק, שקשה שלא לראות בכך סימן. את הקרדיולוג ד"ר ישי סקלי, מצנתר במחלקה לטיפול נמרץ לב באיכילוב, המקצוע פגש בדרך תרתי משמע - להגשמת חלום: השתתפות במרתון. "תכננתי באותה שבת לרוץ בבוקר את הריצה המסכמת לפני מרתון תל אביב האחרון, ריצה שעוברת בפארק הירקון, ביפו. ובטיילת", נזכר ד"ר סקלי. "אני מגיע לקילומטר ה-27 מתוך 35, וממש מבסוט על עצמי. אני גם לקראת סוף הריצה המסכמת וגם מרגיש שאני מצליח להשלים אותה בלי שקראו לי מבית החולים".

"כשאני רואה בן אדם מתמוטט, אני פועל כמו מחשב. אין מה להתלבט יותר מידי"

סקלי אכן היה באותה השבת כונן הצנתורים, ולא לחינם הוא מזכיר את הנתון הזה. "הייתי מאושר שאני מצליח להשלים את הריצה בלי שקוראים לי לצנתר מטופל עם התקף לב. הרבה פעמים זה קורה בסופי שבוע". הוא מספר כי "כשאני בטיילת, מגיע לאזור הדולפינריום, אני רואה אדם שרוע על הרצפה, ומסביבו עוד 2-3 אנשים שמגישים לו עזרה. אני מבין שזה אדם שעבר דום לב, ואני גם קולט שהוא לבוש בבגדי ריצה, בדיוק כמוני. כשאני ניגש, אני רואה שהוא מחובר כבר לדפיברילטור חצי-אוטומטי שנתן לו מכת חשמל. אני נכנס לסיפור בשלב הזה ואני ואנשים נוספים שם עושים לו עיסויי חזה. כשבודקים לו דופק, רואים שחוזר לו הדופק הלב שלו חזר לעבוד ושהוא מתחיל ככה להגיב קצת".

מה מרגיש קרדיולוג כשהוא רואה במקרה בן אדם שחווה אירוע לבבי באמצע הרחוב?
"אני מאוד אוטומטי בסיטואציות האלה. אני חווה את זה כל הזמן בתוך בית החולים, אז כל מה שמסביב פחות משנה לי. כשאני רואה בן אדם מתמוטט, יש לי אלגוריתם, זה כמו מחשב. אין מה להתלבט יותר מדי. כשזה קורה מחוץ לבית החולים יש אולי 3 שניות של פליאה ובלבול, אבל האלגוריתם הזה מיד נכנס לפעולה. יש פה גם אדרנלין מוכפל. אני עם כל האנדורפינים של הריצה נוחת לתוך הדבר הזה, זאת התפוצצות אדרנלין מחושבת כזאת".

אני לא יודע מה היא אמונתך הדתית, אבל אנחנו מגיעים עכשיו לעולמות הגורל והמיסטיקה. דווקא כקרדיולוג הזדמן לך דום לב בזמן אמת.
"יבוא אפיקורס ויגיד לך שאם תעמוד מספיק זמן על הטיילת בתל אביב, אתה תראה מישהו נופל וחוטף דום לב. ביום שבת בבוקר היא מפוצצת בחטיארים שמנסים לרוץ".

בשלב הזה שבו לכאורה מגיע המקרה הרפואי הנ"ל לסיכומו והניידת של מד"א כבר הגיעה, אלת האירוניה נכנסת לפעולה, וזה מתקשר לנתון שהוזכר קודם - היותו של סקלי כונן הצינתורים באותה שבת. "אנחנו כבר שמחים שההחייאה מצליחה ושהבן אדם מתחיל לחזור לעצמו. הוא עדיין כמובן מאוד מטושטש, ומה שמצחיק זה שבערך ברגע הזה אני מקבל טלפון מבית החולים. מי שמחזיק את המשמרת אלו המתמחים, ומד"א כבר הודיעו להם שיש החייאה של אדם שהתמוטט", הוא מסביר. "כמעט תמיד אחרי החייאה כזאת נדרש צנתור, ואז אני מקבל את הטלפון. הם חושבים שאני בבית, אין להם מושג איפה אני, להודיע לי להתכונן כי ש יש בן אדם שהתמוטט בטיילת. 'כן, אני יודע. אני פה', אני אומר להם, והם בהלם. הם לא מבינים בכלל על מה אני מדבר".

"מד"א חסכו לי את המונית"

ד"ר סקלי היה צריך להגיע בדחיפות לבית החולים כדי לבצע את הצנתור. "אז מד"א חסכו לי את המונית. נסענו ביחד באמבולנס ישירות לחדר צנתורים, שם אני בדרך כלל לבוש בסקראבס - אבל עכשיו אני בבגדי ריצה. אבל טוב, אני כבר פה, הבן אדם פה. אז אני לא יודע אלך למשרד שלי להחליף בגדים. פשוט כיסיתי את בגדי הריצה בחלוק הסטרילי ובעצם צנתרתי אותו עם שורטס ונעלי ריצה".

ומה לאחריתו של דבר? "הוא התאושש לגמרי והיום הוא פציינט שלי במעקב. אני רואה אותו פעם ב-3 חודשים. הוא גם הספיק לעבור ניתוח מעקפים אחרי הצנתור, אבל האיש חזר לגמרי לחיים. בסוף אני הגעתי למרתון בלי ריצה מסכמת. חששתי קצת, אבל בסוף זה הצליח. אז אפשר גם להוציא מהסיפור הזה מסר שאפשר לעשות מרתון גם בלי ריצה מסכמת".

אבל עם כל הכבוד למסר הזה, לסקלי יש דווקא מסר אחר, חשוב הרבה יותר. לכל הרופאים שאיתם דיברנו יש איזו סיסטמה של כוננות בחיי השגרה. סקלי מספר שהוא אומנם לא מחזיק ציוד רפואי בבגאז' "כי הציוד שלי זה חדר הצנתורים". אבל בכל מקום שאליו הוא הולך - הוא יודע איפה הדפיברילטור הכי קרוב, מהסוג שהציל את החתן שהתמוטט בחולדה השבוע.

"יש אפליקציה שנקראת 'איפה דפי'. היא שמה לך על מפה את כל הדפיברילטורים הכי קרובים באזור שלך, ואם אני הולך למסעדה אני מציץ ויודע", הוא מסבר. "אם יש לי מסלול ריצה קבוע, אני יודע לאורכו איפה הדפיברילטורים הציבוריים מפוזרים. כשאני עושה ווייז למקום מסוים שאני יודע שאני הולך להיתקע בו כמה שעות, אני מכיר את השטח מבחינת אמצעי ההצלה. זו פרקטיקה שטובה לא רק לרופאים. לדעת איפה יש דפיברילטור קרוב זה תמיד דבר טוב".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv