בין האזעקות לשכן הגוסס: יומן אשפוז מהחניון שהפך מחלקה באיכילוב

"האירוע הסתיים, אפשר לצאת מהמרחב המוגן", נשמעה האמירה בכריזה. איש לא התרגש, איש לא זז ממיטתו. כולם כאיש אחד כיבו בלחיצה את ההתרעה בטלפון והמשיכו – לחכות. עבור אחד מהם זו הייתה האזעקה האחרונה: הוא אולי נראה באמצע שינה עם פה פתוח, אבל גופו כבר הפסיק לפעול, בלי קשר לשיגור מאיראן. הצוות כיסה אותו בעדינות ופינה אותו. המקום נשאר ריק לדקות ספורות: אדם שחטף שבץ הובהל והוצב באותה החניה, שהפכה ל"חדר" בית חולים. ברוכים הבאים לאיכילוב התת-קרקעי.

כאן, ארבע קומות מתחת לאדמה, בית החולים חי וזז כאילו אין אזעקות ושיגורים – גם כאשר היחידים שזזים הם הצוותים הרפואיים והמלווים. המרכז הרפואי השוקק פועל בתנאי שדה לא פשוטים: המאושפז שצריך להטיל מימיו בבקבוק לעיני אנשים בוודאי נזכר במילותיו של אביתר בנאי "תיכף אני ארצה שתלכו מפה", אך לפחות הוא ממוגן ולא צריך להשתטח.

כדי להמשיך לפעול כרגיל, מחלקות רבות הורדו אל מתחת לאדמה, לשטח שהיה חניון. מיטות בתי חולים הוצבו בין מסלולי החניות והחצים, וסימוני היציאה הוחלפו בשילוט שמכוון לעמדת האחיות. טיל מתפזר או ראש קרב ייחודי – שגרת בית החולים תנצח, כולל האוכל המוסדי המוכר. גם כאשר נשמעת האזעקה אף רופא או אח לא עוצר באמצע ההחייאה, הניקוז או מתן הזריקה – אבל למען האמת, רוב מה שעושים (במיוחד בסוף השבוע) זה לחכות.

תשכחו מפרטיות: אפילו וילון שמקיף במלואו את המיטה אין

עם או בלי שר בריאות במשרה מלאה במדינה, כאן העומס מורגש במיוחד. התנאים רחוקים מהאשפוז המוכר ויותר קרובים ל"זקנה במסדרון" המפורסמת. הפרטיות כאן מתמצה במחיצה מכל צד, אך השוכב במיטה חשוף לכל מי שעובר במסדרון הצר שבין החולים – רופאים, אחיות, סניטרים ומבקרים. המעבר צר ובחלקים ממנו תתקשו לעבור עם כיסא גלגלים מבלי להעיר לאנשים.

לכל חולה יש שידה קטנה משלו ובתקווה גם כיסא אחד למבקרים, אבל תשכחו משירותים צמודים לחדר או דלת שאפשר לסגור. אפילו וילון שמקיף במלואו את המיטה אין. גם שאולי מארץ נהדרת לא היה מוצא כאן דרך לריב על החלון, כי אין. יש אוורור קבוע בחניון, בלי דרך לדעת מה מזג האוויר בחוץ ואם יש אור שמש.

ובעוד המאושפזים (שרובם לא מתהלכים וחלקם גם מורדמים ומונשמים) בעיקר מחכים, הצוותים כמעט כל הזמן בתנועה. אחות אחת נשמעה רוטנת בכעס: "לא נתנו לי רגע הפסקה, אני לא עוצרת לשנייה, תעשי את זה את!", ואחרת נאלצת להדוף בקשות ממטופלים בדרכה למכשיר הנשמה שלא מפסיק לצפצף. הם מתקשים לתפוס רגע לאכול ולשתות, וגם החלפת המשמרות עם ההסבר על כל חולה נעשית במהירות – לפני שעוד חולה יקרא. ואדגיש: למיטות אין לחצן מצוקה – מי שצריך עזרה (ואין לו מכשור שמתריע), צריך להשיג תשומת לב או לשלוח קרוב משפחה. כך גם מתחדד היטב הפער בין אלו שיש איתם קרוב משפחה לאלו שהובאו לפה לבדם.

לא נותרו פיג'מות של בית החולים, ה"כריות" הן שמיכות שנדחפו לציפית

כשהחולים פרוסים כך בהמוניהם בחלל גדול אחד, הנחיתות המספרית של צוות הרפואה ברורה וזועקת לשמיים. את המקרים הפחות קשים משחררים בגלל מצוקת מקום וברור היטב גם עד כמה הצוותים נדרשים לתעדף – על מי להשגיח יותר כי הסטורציה שלו מצפצפת ומי יכול לחכות עוד רבע שעה עם האינפוזיה ביד. הלחץ מורגש גם אצל האחים והסניטרים, שזמינים פחות ופחות לבקשות ולהסברים, והזמנים הקבועים המזוהים עם מחלקות בתי חולים "מתגמשים" בלית ברירה.

גם המחסור מפתיע: למי שהגיע החל מיום רביעי כבר לא נותרו פיג'מות של בית החולים, ה"כריות" הן שמיכות שנדחפו לציפית והאטמים שהפכו למצרך מבוקש נגוזו. זו גם לא העת לבקשות "מורכבות" כמו אוכל צמחוני: זה מה שיש, תאכלו. מי שמקושר מספיק בחוץ יודע להשלים לו את החסר.

קהל המטופלים מעורב ומגוון, וה"סודות" הרפואיים מתגלים במהרה: בתוך דקות כבר תדע מי התבשרה שיצטרכו לקטוע לה אצבעות ברגל בשל מחלת הסוכרת (בטקסט זהה אחד לאחד לסדרה "מקום שמח"), מי נפל מסולם – ומי לא יודעת איפה היא נמצאת ומנסה שוב ושוב לברוח. הצוות נדרש ללהטט בין שלל שפות ומצבים רפואיים, תוך כדי שהם מקפידים לא להחליק – כפי שכמעט קרה לאחראית המשמרת כשאחזה במוט אינפוזיה וקיבלה תזכורת לאופי הייחודי של רצפת החניון.

ולמרות הכול, קשה שלא להשתאות מול המערך הרפואי שקם כמעט מאפס מתחת לאדמה. חניון שהופך למחלקות עם דלפקי אחיות, מוניטורים ומכונות הנשמה - זו נראית יותר סצנה מסרט ממציאות. בתנאים המורכבים האלה שבהם הוא נתון, ניכר שצוות בית החולים עושה מאמצים רבים לעמוד בנטל שנראה על סף הבלתי אפשרי.

כשהלילה יורד בחוץ על אנשים בריאים שנדרכים לקראת האזעקה הבאה שתהרוס להם את השינה, כאן גם כך השינה היא מבצע לא פשוט: מכל עבר נשמעות קריאות עזרה וכאב בשלל שפות. באחד החדרים הצמודים לעמדת האחיות נמצאים המצבים הקשים ביותר, אלו שלא בטוח שיצלחו את הלילה. את ורדה (שם בדוי) שבורת הגב והלב, שעדיין זועקת בלילות לאהובה מנחם שמת מזמן, אותה לא מעניין אם מוג'תבא כבר יצא מההריסות או לא. כאן, כמו שאומרים, מולכים "החיים עצמם".