הזינוק בפוסט-טראומה, והמערכת שלא עומדת בעומס: "לא ערוכים, זה רק ילך ויתגבר"

מדינת ישראל מתמודדת עם מספר שיא של מתמודדי נפש מאז פרוץ המלחמה לפני כמעט שנתיים. לפי נתוני משרד הביטחון, יותר מ-20 אלף פצועים נקלטו באגף השיקום מאז תחילת הלחימה, וכ-55% מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות. מאחורי המספרים היבשים מסתתרים סיפורים קשים של לוחמים ולוחמות, שרבים מהם לא זוכים למענה טיפולי הולם. "המערכת לא ערוכה, וזה רק יתגבר", מזהיר ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה והמנהל הרפואי של מרכז MindMe, בריאיון ל-N12.

וולקוב מתאר ימים שבהם פגישה קלינית אמורה להימשך שעה - אך נמשכת שעות. "אני יוצא בלי אוויר", הוא מודה. "זו מגפה של ממש". דוגמה אחת היא של לוחמת בת 21 שהגיעה אליו לאחר חודשים של טיפול תרופתי במינון נמוך, ללא מעקב, וללא שום מענה טיפולי שיחתי. "מה שהיא קיבלה עד עכשיו זה רופאת משפחה בעשר דקות ומרשם. היא יושבת בבית קרוב לשנה, לא מתפקדת. המערכת פשוט לא איתה".

לדברי וולקוב, התמונה ברורה: מי שמצליח להגיע למרכז פרטי מקבל טיפול הוליסטי - פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטנית, יוגה טרפיה ותמיכה למשפחה - אך רוב הלוחמים כלל לא מגיעים לשם. "כל זה עולה המון כסף. איפה המדינה שתספק את זה בחינם? משרד הביטחון מציע לפסיכיאטר 200 שקל לפגישה כשהשוק משלם 2,000 - וככה אי אפשר לגייס מטפלים".

התוצאה היא מחסור חמור במטפלים זמינים, במיוחד בפסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים. המטופלים ממתינים חודשים ארוכים, ובפועל חלקם מקבלים טיפול מקוצר - לעיתים חצי שעה במקום שעה, ולעיתים אף עשר דקות בלבד - כדי לאפשר למטפלים לעמוד במגבלות התשלום הנמוכות של משרד הביטחון. "מנסים לעשות כל מיני אלתורים כדי להפוך את זה למודל כלכלי", אומר ד"ר וולקוב, "אבל זה נעשה מתחת לרדאר ועל גב החיילים".

בעיה נוספת היא הקריטריונים הנוקשים שמונעים ממטפלים מנוסים להצטרף כספקים של משרד הביטחון בתחום הטיפול הנפשי. עובדים סוציאליים קליניים עם שנות ניסיון רבות לא יכולים להיכנס למאגר, רק משום שאין להם תעודת פסיכותרפיה פורמלית. "בזמן חירום, במקום לפתוח שערים - סוגרים אותם", מסביר וולקוב.

במקום להרחיב את מערך הפסיכיאטרים, נוקטת המערכת בצעדים אחרים: הסמכת אחיות מומחיות למתן טיפול פסיכיאטרי, כולל מתן מרשמים. "אני לא רוצה את האחות המומחית בפסיכיאטריה במקומי - אני רוצה אותה לצידי", מתעקש וולקוב. "העומק הנדרש לטיפול בטראומה מורכבת לא קיים שם".

השלכות הכשלים בטיפול כבר ניכרות בשטח, במקרים של התאבדויות לוחמים. וולקוב מזהיר מפני "אפקט חקיינות": כאשר לוחם מתאבד, אחרים עלולים לחשוב שזו הדרך היחידה לסיים את הסבל. "פוסט-טראומה לא מטופלת זה לא שונה מסרטן - היא מתפשטת ומחמירה. מי שלא מקבל טיפול מערכתי לא ייצא מזה לבד".

עלייה חדה בפניות, וזו רק ההתחלה

במרפאת MindMe נרשמה עלייה חדה מאז תחילת המלחמה: 400% יותר פניות בגין התמכרויות ו-600% יותר פניות הקשורות להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). וזה, לדבריו, רק "המעגל הראשון": הלוחמים עצמם. מעגלים נוספים - משפחות, מטפלים והחברה האזרחית כולה - טרם באו לידי ביטוי. "כולנו בתוך המעגל הזה, בלי מספיק הבנה למה זה עושה לנו כאומה", אומר וולקוב.

לדברי וולקוב, הצעד הראשון חייב להיות גמישות תקציבית. גם אם משרד הביטחון אינו יכול לשלם את המחירים המלאים של השוק הפרטי, עליו לאפשר לפחות מנגנון של קיזוז שיאפשר ללוחמים לקבל טיפול במרכזים פרטיים. "זה יכול לפתוח מרכזים של עשרות מטפלים ולספק מענה אמיתי", הוא מסביר.

בנוסף, יש לפתוח את השערים בפני אנשי מקצוע מנוסים שאינם עומדים בקריטריונים היבשים של המערכת. "עובדים סוציאליים קליניים עם עשרות שנות ניסיון נחסמים כי אין להם בית ספר לפסיכותרפיה - וזה לא סביר בשעת חירום", הוא אומר. במקביל, יש להגביר פיקוח על יוזמות חובבניות כמו חוות טיפוליות ועמותות שפועלות מתוך כוונות טובות, אך ללא כלים מקצועיים מספקים.

וולקוב מדגיש כי הפתרון לא יכול להישען רק על פסיכיאטרים בקליניקה פרטנית. נדרשת הרחבה משמעותית של טיפולים קבוצתיים, כדי לתת מענה רחב ומהיר יותר. לצד זה, השקעה בטכנולוגיות טיפול ותמיכה רציפה יכולה לספק "עזרה ראשונה" נפשית - אם תהיה יד מארגנת ממשלתית שתכוון את הפיתוחים הרבים שקמים בשטח.

מעבר לכל אלה, הוא מתעקש על הצורך בהכרה חברתית מלאה בפגיעות הנפשיות. "כמו שאנחנו לא מהססים לטפל בלוחם עם קטיעה, כך צריך לגשת לפוסט-טראומה. זה חייב להיות הוליסטי - תרופות, שיחות, גוף ונפש, תמיכת משפחה וספורט. זה לא מותרות, זה תנאי בסיסי לשיקום".