החטופים ששבו בעסקה והשניים ששוחררו במבצע השבוע מספקים עדויות לא פשוטות על השבי בעזה. הם מדברים על הרעבה, ועל כמות מאוד מוגבלת של מי שתיה, שלעיתים אף היו מטונפים. הם מספרים על תנאי היגיינה לקויים, על אלימות, על עינויים פיזיים, השפלות ופגיעות מיניות. חלקם לא ראו אור יום ימים רבים, ישנו על ספסלים וכסאות. חלקם נאלצו לצפות בצילומים מהטבח הנוראי.
מסמך שפרסם משרד הבריאות מפרט את המעשים שבוצעו בחטופים, בהיבט של עינויים פסיכולוגים ופיזיים כמו בידוד, ניתוק מההורים ומבני משפחה, וכליאה במנהרות ובחללים קטנים. בדו"ח צוין שהחטופים אוימו באקדח, הוכו באגרופים ועורם נצרב באש. יוכבד ליפשיץ בת ה-85, סיפרה שהוכו במקלות בדרך מישראל לעזה, עת הלכו קילומטרים במנהרות על אדמה רטובה. עדינה משה בת ה-72 שהתה שבועות בחושך והתקשתה להסתגל לאור יום. מרגלית מוזס בת ה-77 משתמשת בלילה במכשיר נשימה, והוא נלקח ממנה. היא לא ישנה 49 יום. מיה רגב בת ה-21 שנחטפה עם אחיה איתי בן ה-18 ממסיבת "נובה" סיפרה שכל יום שם הוא כמו גיהינום. פחד לא נורמלי עם אפס שינה בלילה. אופליה רויטמן בת ה-77 סיפרה שבשבועיים הראשונים בשבי הייתה לבדה, כמעט בלי אור ואוכל: "מצב המזון שם הלך והידרדר, והגענו בסופו של דבר לאכילת אורז בלבד". ירדן רומן גת סיפרה בריאיון לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS על הפחד להיאנס. שלא לדבר על העדות הקשה שנתנה אגם גולדשטיין על פגיעות מיניות בבנות בשבי. זו הפעם היחידה שקרה בישראל אירוע בסדר גודל כזה. מה ההשלכות של כל מה שהם עברו, ומה דרך הטיפול בהם?
"אנחנו מכנים אותם 'השבים' כי הם כבר לא חטופים", אומרת אתי קיסוס, הממונה מטעם משרד הרווחה על הטיפול בשבים ובבני משפחותיהם. "אנחנו נמצאים במצב חדש ולומדים תוך כדי תנועה. כל יום עולות תופעות חדשות, והצרכים משתנים כל הזמן. יש פה אירוע מאוד קיצוני שהמעגלים של הנפגעים בו מאוד רחבים. האירועים האלה גם מציפים טראומות עבר אצל אנשים שלא היו חלק מאירועי ה-7.10, כמו נפגעי תקיפה מינית למשל, שרק השיח בנושא מעורר אצלם הכל מחדש.
"מהרגע שנודע שיש חטופים, הנחת העבודה הייתה שכולם שבים והתחלנו להיערך לכך בהתאם. למדנו את הפרופיל של כל אחד מהחטופים, ובנינו מתווה של עבודה. לכל משפחה של חטוף יש עובד סוציאלי שנבחר ללוות אותה. אין תורה כתובה. אנחנו מייצרים אותה, והעובדים הסוציאליים למעשה ממלאים תפקידים חדשים, וצריך לתת להם כלים. עשינו להם הכשרה ממוקדת: הסברנו להם את כל המתווה: לאילו התנהגויות אפשר לצפות, בעיקר בילדים, ואיך עוזרים למשפחה לקלוט אותם נכון. היו משפחות שרצו וקיבלו הדרכה לפני שהגיעו השבים. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה בהתאם לצרכים".
"זו טעות לדבר רק על הלומי הקרב, צריך לדבר על כל המשפחה"
גלית יצחקי דרייזין, פסיכותרפיסטית ופרופילאית פלילית בתחום נעדרים וחטופים, מלווה מטפלים הנפגשים עם המשפחות. לטענתה, "למרות שהמסר הכללי שעובר בארץ הוא שאין ידע מקצועי וניסיון בעולם על הטיפול הנפשי לאחר מגה אירועים מהסוג הזה, המסר הוא מוטעה. יש מומחים עולמיים שפרסמו מאמרים בנושא. יש ניסיון ויש ידע כתוב. נושא החטופים הוא חלק מאשכול הנעדרים: כשבן ערובה שב לאחר שהיה נעדר, קורות במקביל מספר סיטואציות נפשיות מרכזיות שהמטפלים חייבים לקחת בחשבון: המשפחה שהאדם היקר לה נעדר, חוותה וחווה עמימות קיצונית ואף אובדן עמום (אובדן על אדם שעודו בחיים, אך למעשה לא נוכח פיזית או רגשית. ש.ש), עם כל החששות והמחשבות על מה אירע לו, שזאת אחת הטראומות הקשות שיש. זה מתח קיצוני והדאגה אדירה. העולמות הקשים האלה אמורים לעשות הסתגלות חדשה, יצירה של מערכות יחסים חדשות, כי מערכת היחסים הקודמת השתנתה. זו טעות לדבר רק על הלומי הקרב ולא על כלל המשפחה. כמעט בלתי אפשרי לייצר החלמה בלי לדבר על המערכת המשפחתית כולה".
פרופ' קרן שלו, מנהלת במכון לחקר נעדרים באנגליה, מלווה גם היא מטפלים המסייעים למשפחות. "אי אפשר לעזור לנחטף אם כל המערכת מסביב לא תקבל עזרה גם היא", היא מסבירה. "זה בלתי אפשרי. כמובן שכל האנרגיה התמיכתית הולכת באופן טבעי לחטופים, אך חשוב להבין שהמשפחות מותשות. יש אומנם אופוריה אך אין שום עיבוד של כל החוויה הזאת, של כל הטלטלה שהמשפחות האלה עברו בכל הימים האלה. כל הדינמיקה המשפחתית השתנתה - חלק מהחטופים חזרו ואין להם בית, בהרבה מקרים כשאנשים חוזרים מחטיפות, יש להם מקום בטוח. פה זה לא המצב. ליצור מקום בטוח זה ליצור מקום בטוח לכל המשפחה. לפעמים הדברים הכי בסיסים, ריחות של בושם, אפיה, בישול, אלה דברים שעוזרים לאנשים לחזור לשגרה, אלה דברים שיכולים לתת את תחושת הביטחון של משהו טוב בצורה הכי פשוטה ובסיסית – במגע, בשירה, במוזיקה, באוכל שהאדם אוהב. אלה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל ומאפשרים לאנשים לחזור לעצמם, לגוף של עצמם".
"יש משפחות שהמערכת ביניהם הייתה מורכבת עוד לפני האסון", אומרת אתי קיסוס. "ההתמודדות היא שונה. צריך להרכיב מחדש את הפאזל שנקרא משפחה. אלה שחזרו הם כבר לא מי שהיו, וגם אלה שנשארו הם כבר לא מי שהיו. צריך ללמוד מחדש איך לשמור על האיזונים, איך מאפשרים לבני המשפחה לבטא את הכל. לשדר שאנחנו מסוגלים לשמוע הכל, גם את הדברים הקשים. בלי להבהיל, בלי להלחיץ. יש גם ליווי לבני משפחה של חטופים שטרם שבו".
איך עובדים עם אדם שחזר מהשבי?
"העבודה עם החטופים דורשת שינוי בהיבטים הקליניים שאנחנו בדרך כלל עוסקים בהם", אומרת יצחקי-דרייזין. "צריך לעזור לאדם לעבוד דרך הגוף, להחזיר לו את האוטונומיה והשליטה על חייו. תהליכי החלמה שיחזירו למטופל את תחושת הזהות וחוויה של נוכחות. המטפל צריך להיות מאוד נוכח, מאוד פשוט ועם חוש הומור. יש פה שיטה קלינית קיימת ומוכרת שאנחנו מנסים לעשות לה התאמה, בשילוב עם ביופידבק ומיינדפולנס. הרעיון הוא להחזיר את החוויה הבטוחה. יש חטופים שהשאירו שם אנשים, ויש חטופים שחזרו וגילו שמישהו אהוב ויקר נעדר. את כל המורכבות הזו חשוב להבין לעומק גם בקהילה. הטיפול משתנה ממשפחה למשפחה, יש מטפל שמגיע ושותה איתו התה וזה כל מה שהם היו צריכים באותו רגע. טיפולית, יש פה עבודה אחרת. המון אנשי מקצוע בארץ נרתמו לעזור ולא תמיד יש את ההכשרה.
"יש גם מצב שאדם חזר מהשבי ומישהו מהחוטפים עזר לו, והוא לא יכול לסבול את העובדה שאולי אותו ״עוזר״ בסכנה עכשיו. והאיש הזה חוזר, ואומרים לו שיש לו תסמונת שטוקהולם ובונים סביבו תבניות ומקטלגים אותו, והוא מפסיק לדבר על זה כדי שלא יגידו שמשהו לא בסדר איתו. המודל הוא לראות את הכוח שיש לנו במקומות ההישרדותיים האלה, לא להתבייש בהם, לספר עליהם. לגרום לאותו אדם שנחטף מביתו להבין שהוא הצליח לגרום לחוטף לאהוב אותו ולשמור עליו. אין פה בעיה, יש פה כוח".
"טרם הגעתם של החטופים דובר על קשת ההתנהגויות שעשויות להופיע, ניתוקים, התקפי זעם, שינה מרובה, סירוב להתקלח", אומרת אתי קיסוס. "המחשבה שאחרי השבי הדבר ראשון שהם ירצו זה להתקלח יכולה להיות לא נכונה. עבור חלק זה יכול להיות אירוע טראומטי. כל מגע איתם צריך להיות ברשות. צריך להכין את בני המשפחה לכך שכל התנהגות היא לגיטימית במציאות הלא נורמלית הזו, ובחוויה המטלטלת שהייתה להם. בני המשפחה צריכים להיות סבלניים ולא להיבהל, לא לשים תוויות על הילדים. לתת להם זמן. לסמוך על עצמם שיוכלו להחזיר את הילד למציאות שלו.
"ממש הרחבנו את המאגר כדי שלכל אחד יהיה מטפל. המטרה שלנו היא קודם כל להחזיר אותם לתפקוד. חוויות השבי משתנות מאוד בין האחד לאחר, וגם הגילאים שונים. אנחנו מכנים את זה 'מופעי הטראומה' של כל אחד, ובהתאם לזה הטיפול מתמקד. גם החוויות שונות. גם אם עברו את אותה חוויה, היכולת של ילד להכיל את אותן סיטואציות לעומת אדם בן 80 זה שונה, גם אם עברו את אותה חוויה. הטיפול עצמו הוא בידי מטפלים מומחים לטראומה. כל החוויה של להיות משפחה של חטופים זאת חוויה מאוד קיצונית, מטלטלת ושוחקת".
ב-18 בדצמבר התכנסה ועדת הבריאות של הכנסת לדיון בנושא טיפול לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית באירועי ה-7.10. ד"ר צביה זליגמן, מנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית בבית החולים איכילוב אמרה את המשפט המטלטל: "אתם יודעים כמה אנשים כבר התאבדו מאז 7 באוקטובר? אנשים אובדניים בצורה בלתי רגילה. יש אובדנות רבה מאוד". "אנחנו עדיין לא יודעים מספיק", אומרת קיסוס, "זאת עדין לא תופעה שאפשר לקשר אותה, אבל אנשים חזו במראות מאוד קשים וכל האווירה היא אווירה מאוד קיצונית. זאת תקופה שקשה מאוד להכיל אותה. זו בהחלט אפשרות שאנחנו נערכים לה. אנחנו נערכים לכל דבר כולל עליה באלימות במשפחה, פגיעות מיניות ועליה באובדנות. אנחנו מעבים שירותים קיימים".