לא מעט גיבורים מהמלחמה מאושפזים במחלקות השיקום בבתי החולים, אבל סמלת גאיה צוברי היא האישה הראשונה שנפצעה קשה בתוך עזה. צוברי היא פרמדיקית קרבית שרק סיימה את הקורס וכבר נשלחה לחזית וחזרה פצועה וגיבורה.
7 בדצמבר, תשע בבוקר, שכונת שג'עאייה. גדוד 53 של שריון עם לוחמי גולני מנהל קרבות עזים במעוז חמאס. יותר מ-250 מחבלים חוסלו שם. הצוות הרפואי שפועל יחד עם גאיה שומע בקשר שטנק חטף מטען - ונוסע לאירוע.
"הרופאה אומרת לנו: 'טנק עולה באש, תתכוננו, יהיו פגיעות קשות, תכינו את עצמכם'", מספרת סמלת צוברי. "רואים טנק עולה באש, וכולם אומרים: "תביאו מטפים, תביאו מים", מתאר סמל יובל, חובש בגדוד 53. הכניסה לטנק הייתה חסומה, והצוות החל לטפל בפצוע הראשון, כשהפצוע השני עדיין היה בתוך הטנק. בזמן הזה הרופאה וגאיה היו מאחור, טיפלו בפצועים שהגיעו.
"בשלב הזה אני יודעת שיש שני פצועים שכבר הצלחנו להוציא מהטנק ולהתחיל לטפל בהם. אנחנו תחת אש מכל כיוון, בלי הפסקה. ואז החובש אמר לי: 'גאיה, בואי מהר, צריך שם עוד מטפל בכיר, תבואי'", היא מספרת. צוברי מתקשה לשמוע בשל הרעש הרב באזור. כשהיא מבינה שצריך אותה במקום אחר, היא נענית להגיע, ופתאום נשמעה ירייה. "אני רואה את גאיה עושה מעין תנועה כזאת, מחזיקה את הרגל", מתאר רב"ט צבי, חובש בגדוד 53.
"הפסקתי להרגיש את הרגליים. צבי אמר שעצרתי לרגע, ואז נפלתי קדימה", היא משחזרת. "אני בא להרים אותה, לעשות לה 'סחיבת פצוע', ואז אני לא מרגיש יותר את היד שלי ומבין שגם אני נפצעתי ושבסיטואציה הזו אני לא יכול לעזור לה", מתאר רב"ט צבי. בשל אי היכולת לטפל בגאיה במצבו, רץ צבי לתפוס מחסה. גאיה, בינתיים, שוכבת על הבטן, שומעת עוד כדורים נורים סביבה.
אלא שלפתע צוברי מבינה שנפצעה. צעקתי: "איי! נפצעתי, נפצעתי, נפצעתי!", היא משחזרת. מי שהייתה במקום ויכלה להעניק לה טיפול רפואי הייתה ד"ר סגן בר, קצינת רפואה בגדוד 53. היא מספרת: "אני לא מאמינה שזה מה שאני רואה, ורצה לגאיה כי אני רואה שהיא מדממת. אני יודעת שיורים עלינו ואני מבינה שזה באותה מידה גם יכול להיות אני עוד רגע", מספרת ד"ר סגן בר.
בזמן שד"ר בר מבצעת טיפול מציל חיים, גאיה מספרת שהיא זוכרת שהיא חשבה לעצמה: "אני אשכרה שוכבת כאן, ירו בי, על הרצפה בשג'עאייה. כאילו, מה קרה פה?". גאיה הועלתה לאלונקה, וביקשה מנוי שתוציא לה את הח"ע, כדי שלא תאבד את הרגל. היא נתנה לי את התרופה לכאב ואז היא אומרת לי: 'שיהיו לך חלומות טובים, יפה שלי'".
באירוע הזה נפלו מפקד הטנק, עומרי רוט, והלוחם נפתלי יונה גורדון, זכרם לברכה. ארבעה שריונרים ולוחם גולני נפצעו קשה ובינוני, גם גאיה והחובש שלה, צבי, נפצעו קשה.
"דבר הבא שאני זוכרת זה שאני פותחת עיניים, שומעת רעש של מסוק, ורואה מלא אנשים מסביבי, ממש קר לי, אני עוצמת עיניים, ואז מתעוררת לסצנה כמו בסרטים, שאני על המיטה של בית החולים, הרופאים רצים איתי מהמנחת לחדר הטראומה, 'בת 20, פרמדיקית, נפצעה...' ככה, מספרים את קורות החיים", היא נזכרת. בשלב הזה צוברי עדיין לא לגמרי מבינה זאת, אבל היא בדרך לחדר ניתוח לנסות להציל את רגליה.
לרגל אחת שלה נכנס כדור ויצא, אבל השאיר רסיסים רבים. ברגל השנייה שבר פתוח. "זה היה ממש הרגשה של חוסר אונים ובלבול", חולקת מירב צוברי, אמה של גאיה.
מאז צוברי מאושפזת בתל השומר, לא מוותרת לעצמה אפילו לא לרגע. חודש אחרי שהגיעה לבית החולים, היא מצליחה לקום לראשונה מכיסא הגלגלים. "התחלתי די מרותקת למיטה, ואז בשיקום לאט לאט כזה מלמדים רגע איך לעבור לכיסא, איך מתלבשים", היא חולקת.
אחרי סדרת טיפולים שצפויה להימשך כשנה להערכת הרופאים, צוברי יצאה לראשונה הביתה. "בית החולים הפך להיות בית שני שלנו, ושהיא חוזרת הביתה - זה בשבילי הכל", מספרת אמה. "כשהיא פגשה אותי אחרי הפציעה, כשהיא התעוררה מההרדמה של הניתוח, אמא, אני מצטערת. מה עשיתי לך. את לא צריכה עוד נכה בבית - והיא נלחמת שזה לא יהיה ככה כשהיא תבוא", היא משתפת.
צוברי, בדבריה, מתכוונת לאביה שמרותק למיטה בבית. הפגישה ביניהם, הייתה מרגשת למדי. "בוקר טוב ללוחמת שלי שמתקדמת יפה בשיקום. אוהב, מעריך וגאה בך מאוד מאוד", הוא מבקש לומר לה עם חזרתה הביתה. כשהם נפגשו לאחר הפציעה, סמלת צוברי מספרת שאביה בכה. "אמרתי לו, 'אל תדאג, לא קרה כלום, זה רק הרגליים'", היא מספרת.
"לא רציתי לעשות היסטוריה, לא רציתי להיות גיבורה, רציתי פשוט לעשות את העבודה שלי, להציל חיים, לעזור לכמה שיותר חיילים שנפצעו - וכך יצא, רצה הגורל, זוהסיטואציה שנקלעתי אליה", היא אומרת. כשהיא נשאלת אם הייתה עושה את זה שוב, היא ממהרת לענות, "כן".