נ' ור, זוג מאזור הצפון בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, הורים לשלושה ילדים. השניים ציפו במשך שנים רבות להבאת ילד נוסף לעולם: שלושה היריונות הסתיימו ללא לידה במהלך השנים עד שהגיע ההיריון האחרון. אך רגע לפני הלידה, חלומם התנפץ: בתביעה שהגישו לאחרונה לבית משפט השלום בהרצליה, הם תובעים את בית החולים מאיר בגין רשלנות טרם הלידה, שהביאה לטענתם למותו של התינוק.
בהיריון הזה הצליחה נ' להשלים 40.3 שבועות של היריון עם עובר בריא, זאת חרף עברה המורכב - שכלל שלוש הפלות וגם סוכרת היריון בלידה האחרונה. בשל עברה המיילדותי הייתה נ' נתונה במעקב היריון במסגרת מרפאת היריון בסיכון גבוה בקופת החולים: היא ביצעה את כל בדיקות השגרה, לרבות בדיקת שקיפות עורפית לשלילת תסמונת דאון, סקר טרימסטר ראשון וסקירת מערכות מאוחרת - ותוצאות כל הבדיקות היו תקינות. גם בדיקות האולטרסאונד התקופתיות היו תקינות, ובכולן נצפה עובר עם תנועות ודופק.
על פי התביעה שהוגשה על ידי פרקליטיהם של בני הזוג, עורכי הדין נתנאל בירן ואיילת זינגר, בשבוע ה-33 להיריון נבדקה נ' בבית החולים 'מאיר' עקב דימום נרתיקי, ולאחר שהתלוננה על הפחתה בתחושת תנועות עובר. על פי הנטען, כדי לשלול היפרדות שליה היא אושפזה לצורכי ניטור והשגחה. כעבור יומיים של אשפוז היא שוחררה לביתה, לא לפני שהוסבר לה כי ככל הנראה מדובר בהיפרדות שליה "קטנה" ונאמר לה כי תוצאות ההערכה העוברית תקינות.
משלב זה ואילך, מהלך ההיריון נרשם כתקין - אך בתאריך 17 בדצמבר 2022 חייהם של בני הזוג השתנו מקצה לקצה. שוב הגיעה נ' לבית החולים מאיר, בשבוע ה-40.3 להיריונה, כשהיא מלינה על דימום ועל תחושה של "צירים לא סדירים". על פי התביעה, בבדיקות שבוצעו בבית החולים נמצא כי עקומת הסוכר שלה גבולית, אך היא לא הוגדרה כסובלת מסוכרת היריונית. כמו כן נמצא כי ההערכה המיילדותית והעוברית תקינה: לפיכך, כך נטען בתביעה, היא נשלחה לביתה והתבקשה לשוב לביקורת כעבור יומיים.
לדברי עורכי הדין בירן וזינגר, ביום שלמוחרת בשעות הבוקר המוקדמות שבה האישה לבית החולים מאיר, כשהיא מתלוננת שוב על דימום נרתיקי. היא ציינה בפני הצוות הרפואי כי היא חשה בתנועות העובר עד שהלכה לישון, אולם מאז שהתעוררה עקב הדימום כבר לא הרגישה בהן. בשלב זה, על פי התביעה, כבר היה מאוחר מדי עבור העובר: בניטור במיון לא נשמע דופק עוברי, ובבדיקות אולטרסאונד נצפה עובר במצג ראש, ללא דופק. נ' נאלצה ללדת לידה שקטה, בן ללא רוח חיים שחבל הטבור היה כרוך סביב גופו וצווארו.
"לא מתגברים על האסון"
"אנחנו עד היום סובלים מאוד ממה שקרה ולא מצליחים להתגבר על האסון", אומרת האם. "זו הייתה רשלנות קשה. יש לי עדיין חרדה גדולה להיכנס להיריון ואני לא מסוגלת. אני עצבנית מאוד בתקופה האחרונה. כל הזמן מפחדת על הילדים שלי. יש לי פחד תמידי שהם ייאבדו, שיקרה משהו רע אצלם. זה משפיע עליי כאימא. גם הילדים שלי כבר מבינים מה קרה. יש לי ילד בכיתה ב' שהוא כבר מבין. כל הזמן הוא אומר - 'היה לנו אח, לא ראינו אותו, קנינו לו בגדים, הכנו את החדר שלו אבל הוא לא בא לעולם. הוא מדבר על המוות. זה לא פשוט. יש לי המון כעס כלפי בית-חולים. זה ילד שאפשר היה להציל. בסופו של דבר איבדנו את התינוק שלנו שחיכינו לו באמת".
"כדי להבטיח שייוולד תינוק חי, כל שהיו צריכים הגורמים הרפואיים לעשות הוא לא להתעלם מגורמי הסיכון", טוענים עורכי הדין בירן וזינגר. "התסמינים, עברה המיילדותי של האם ונורות האזהרה, שהבהבו בעוצמה חזקה לנגד עיניהם והיוו קול זעקה מבטן האם, שהעובר מדרדר לכדי סכנת חיים".
לכתב התביעה צורפה חוות דעת של ד"ר בנימין זילברמן, מומחה בתחום הגינקולוגיה, שקבע בחוות דעתו כי כאשר האישה התקבלה לבית החולים עקב דימום בשלב הזה בהיריון אסור היה לשחררה: לדבריו בית החולים היה חייב לאשפז אותה, לבצע ניטור עוברי מתמשך וליילד אותה בהתאם לתנאים המיילדותיים.
הצוות הרפואי, לדברי המומחה, היה חייב להתחשב בעובדה שמדובר באישה שהיריונה הוגדר בסיכון גבוה עקב עברה המיילדותי עם חשד לסוכרת הריונית. עוד קבע ד"ר זילברמן בחוות דעתו, כי דימום נרתיקי בטרימסטר שלישי הוא סיכון מוגבר בכל מצב, שכן שיעור תמותת העוברים המדווח, גם במקרים של דימום בלתי מוסבר בטרימסטר שלישי, הוא משמעותי ונע בין 3.5% ל-15.7%.
לאחר כחמישה ימי אשפוז שוחררה האישה מבית החולים, אך יצאה ממנו בידיים ריקות. לדברי עורכי הדין בירן וזינגר, בעקבות מות העובר והלידה השקטה, התובעת נקלעה למצוקה נפשית קשה והופנתה לטיפול נפשי: היא עברה טיפול פסיכותרפי פסיכיאטרי, מקבלת טיפול תרופתי ואובחנה כסובלת מפוסט-טראומה ומהפרעת הסתגלות עם תגובה דיכאונית וחרדתית, מצב רוח ירוד במשך רוב שעות היממה ופרצי בכי חוזרים. כמו כן, היא מדווחת על חלומות שבהם היא רואה את הילד גדל ומשחק עם אחיו, ואינה מצליחה להשתחרר מתחושת המועקה והכעס על האירוע הטראומטי.
על פי הנטען, בעקבות האסון, הזעזוע והטראומה הגדולה, התובעת נמנעת מלהיכנס להיריון נוסף. כמו כן, התובעת לא הצליחה להשתלב באופן מלא בשוק העבודה, וכיום היא עובדת רק במשרה חלקית כמורה מחליפה.
תגובת בית החולים מאיר: "כתב התביעה הומצא בימים האחרונים לבית החולים. בית החולים עודנו לומד את טענות התביעה ויפעל להגיב במסגרת כתב ההגנה שיוגש לבית המשפט".