לפני כשבוע הגיעו לבית החולים סורוקה ארבעה לוחמי סיירת גבעתי, שנפצעו בעזה לאחר שבית ממולכד קרס עליהם. לצד הצוותים הרפואיים שמטפלים בפצועים, נמצאים לצידם גם בני המשפחה והחברים, ויחד הם מעבירים איתם את ימי האשפוז והשיקום.
"'איפה הצוות שלי', היא השאלה הראשונה ששואלים הפצועים בעת הגעתם לבית החולים", סיפרה הילה פסטרנק, אחות טיפול נמרץ בסורוקה. "ברגע הראשון שהם מתעוררים, גם אם הם מטושטשים, הם ישר אומרים 'איפה הצוות שלי? מה שלומם? אני רוצה לחזור אליהם'. אין אחד שלא אומר את זה", שיתפה.
בחיל הרפואה משתדלים לווסת את פינוי הפצועים בין בתי החולים השונים בארץ. אבל אם הפצוע שבמסוק נמצא בין חיים ומוות, הרופא שנמצא שם מחליט לרוב על נחיתה בסורוקה. בזמן שקלנועית מסיעה את הפצוע לחדר הטראומה, נצמדת אליו רס"ל (מיל') ולריה ברדוטזי, שאחראית על יצירת הקשר עם המשפחה. "הדבר הראשון זה פשוט לתת לו את הטלפון כדי שאחד ההורים ישמע את קולו", הסבירה ולריה. אם החייל לא בהכרה, נכנסת ברדוטזי לתוך חדר הטראומה, ובזמן שרופאים מטפלים בו, היא לוקחת ממנו טביעת אצבע שמוכנסת למערכת הזיהוי של צה"ל כדי להעלות את פרטיו האישיים.
"בעבר היה נשלח צוות מודיעין לבית ההורים, דופק על הדלת ומודיע להם שבנם נפצע". סיפרה רס"ן רעות דנה. "ההורים במקרים רבים לא היו מאמינים לנו והיו בטוחים שהילד שלהם נהרג. לכן כחלק מהפקת הלקחים היום קודם מתקשרים המודיעים להגיד שהבן בבית החולים - ואנחנו מגיעים לקחת אותם", הוסיפה.
דובי גנור, אביו של סער, שנפצע בעת הלחימה בעזה שיתף על הרגע הקשה שבו קיבל את שיחת הטלפון על פציעת בנו: "הייתי בחו"ל כשהתקשרו אליי ואמרו לי שהבן שלי סער נפצע קשה והוא הוטס ומנותח בסורוקה". השאלה הראשונה שלי הייתה אם הוא חי, והתשובה הייתה חזרה על אותו המשפט. הגעתי לשדה התעופה וחיכיתי את 4 השעות הכי גרועות בחיים שלי. פחדתי שאני לא אספיק לראות אותו, ושאני לא אסלח לעצמי על כך לעולם".
בתוך חוסר האונים שבו נמצאות המשפחות בבית החולים, יש כאלו שמנסים לדבר עם יקירהם, או למשל להשמיע מוזיקה. "יש עדויות שהם שומעים לפעמים חלק מהדברים. אני לא יודע באמת עד כמה זה נחוץ, אבל יכול להיות שזה יותר נחוץ לנו, אז הבאתי את הגיטרה ושרנו לו" שיתף אורי שליט, אביו של יובל שליט, חייל שנפצע בעזה ועדיין מאושפז.
אחד הגורמים המשמעותיים בשיפור איכות הטיפול בפצועים ובשרידותם בבית החולים, הוא מכשיר האקמו: "מגיעים אלינו פצועים קשה שלא מצליחים להנשים אותם, ובזכות המכשיר הזה אנחנו מצליחים להחזיק אותם בחיים", סיפר ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר טיפל נמרץ פנימי סורוקה. לדבריו, אנשים עם פציעות כאלו בעבר לא היו שורדים, אך כיום בסורוקה הצוות הרפואי מטפל בחמישה פצועים באמצעות המכשיר ושלושה מהם כבר בשיקום בביתם.
המשפחות של הפצועים, מודות שוב ושוב לצוותים הרפואיים. פרופסור מוטי קליין, מנהל הטיפול הנמרץ, חושב שהתודה מגיעה גם להם: "הדבר הכי חשוב שאני אומר למשפחות פה זה תודה על מה שעשיתם, על מה שחינכתם ועל מה שגידלתם. מישהו צריך להגיד להם תודה, ואני לא בטוח שמישהו במדינה באמת עושה את זה, אז אנחנו לקחנו את זה על עצמנו".
שלושת הפצועים הקשים מסיירת גבעתי יצאו מכלל סכנה. הפצוע הרביעי, המפקד שלהם, סרן הראל איתח ז"ל, נפטר מפצעיו. יונתן דונט, לוחם בצוות איתח שנפצע גם הוא, ספד לו: "איתח, היית רועה הצאן של כולנו. אני אוהב אותך ואני מסכים למות בשבילך עוד עשר פעמים ולהיפצע עד סוף העולם. ואני פשוט גאה, גאה להיות החייל שלך".