ב-7 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, איתי כהן בן ה-15 מקיבוץ אור הנר התאמן באזור כפר עזה לקראת הטריאתלון. לפתע, הגיחו עשרות מחבלים והחלו לירות עליו ועל חבריו לאימון. קליע חדר לראשו והוא איבד את הראייה בעין ימין.
"אי אפשר לעכל את זה, זה אירוע נורא קשה", סיפר איתי הבוקר, "זה לא נתפס שכמות כזו של מחבלים נכנסו. זה שהיה לי קליע בראש, זה בלתי נתפס".
"באותה שבת קמנו ויצאנו לרכוב באזור כפר עזה", שיחזר איתי, "אני טריאתלט. כשהתחיל המטח הכבד, עשינו פזצט"א על הכביש. ראינו שיש מחבלים. הייתה מיגונית מאחורינו, רצנו אליה מהר וחיכינו עד שאבא של חבר שלי יבוא. כשהגיע, העמסנו את האופניים מהר לאוטו ונסענו לכיוון הבית. ביטלנו את האימון".
"בדרך, היו על הכביש 15 מחבלים. הם ירו עלינו. זה הרגיש כמו תאונה, הסתובבנו ועצרנו עם הגב של האוטו אליהם. היו צפצופים באוזניים, כל אחד צעק: 'איה, נפגעתי, איה'. המחבלים הפסיקו לירות כשעצרנו. היינו בטוחים שאלה חיילים, אז האבא פתח את הדלת וצעק להם: 'חיילים, למה אתם יורים? אנחנו יהודים. תביאו חוסם עורקים'. הוא קיבל כדור ביד. פתאום נפל לנו האסימון שאלה מחבלים. הוא סגר את הדלת, אבל לא הצליח להוריד את האמברקס. חבר שלי שישב לידו הוריד את האמברקס, העביר לדרייב ונסענו חזרה לכפר עזה".
כשתוך כדי יורים עליכם?
"לא, הם הפסיקו לירות ברגע שהוא פתח את הדלת. כנראה הם רצו לחטוף אותנו. בתחנת הדלק בכפר עזה שמו לו חוסם עורקים והביאו לנו חולצה לנגב את הדם. הלכתי למראה, לראות מה איתי, וראיתי שכל הפרצוף שלי מלא בדם וכל החתכים פתוחים. לא חשבתי שאאבד את הראייה בעין, לא ידעתי שזה קליע בכלל. הייתי בטוח שסתם יש דימום מעל העין".
ובכל הזמן הזה, הקליע בתוך הראש שלך?
"חמישה שבועות הייתי עם הקליע הזה בתוך הראש. בוולפסון, אחרי שני ניתוחים, הודיעו לי שאיבדתי את הראייה. אמרו לי שאוכל לעשות הכל, שזה לא מגביל אותי בכלום, אז זה ניחם אותי. אני אחזור לגלוש, לרכוב, לטריאתלון. אחזור לעשות הכל".
ארז, אביו של איתי, תיאר מה עבר עליו באותן שעות, רחוק מבנו הפצוע: "זה התחיל במתקפת טילים מטורפת שאנחנו לא רגילים אליה. אנחנו רגילים לטילים, זה די בשגרה, אבל זה היה משהו שונה לגמרי. אשתי ואני קפצנו מהמיטה, יש לנו רק 15 שניות להגיע לממ"ד. כשהגענו, נזכרתי שאיתי יצא בחמש וחצי בבוקר. אפילו לא שמעתי אותו, אבל ידעתי שהוא באימון. התקשרתי אליו והוא אמר: 'אבא, יורים. נכנסנו כרגע למיגונית, אל תגיע לאזור'. אחרי 10 דקות התקשרתי אליו שוב, המטחים המשיכו אצלנו בלי הפסקה. עדיין היינו בממ"ד. איתי אמר: 'אבא, חיילים יורים עלינו, נפגעתי'. שמעתי אותם צועקים להם: 'חבר'ה, אנחנו יהודים, למה אתם יורים עלינו?'. השיחה התנתקה שוב. כשהתקשרתי אליו שוב הוא היה בתחנת הדלק בכפר עזה".
"במקביל, הבן השני שלי בניר עוז התקשר אליי: 'אבא, תגיעו לעזור לנו, הורגים פה את כולם. יש המון מחבלים בקיבוץ''. באותו הזמן ניסיתי לראות איך אני מחלץ את איתי מכפר עזה ואיך שולח אנשים לחלץ את בני השני מניר עוז. זה לא קרה, אף אחד לא הגיע לניר עוז. שבע שעות היינו איתו בטלפון. תחושת חוסר אונים מטורפת. שני הילדים במקביל בסכנת חיים ממשית".
בשלב הזה ידעת שאיתי נפצע?
"ידעתי כי המאמנת שלחה לי תמונה שלו עם דם. זה הרגיע אותי יחסית, כי ראיתי שהוא חי. הוא חולץ לסורוקה בעזרת תושייה מאחת המתאמנות שהייתה איתו והמאמנים שהוציאו אותם לכוון נתיבות. אחרת, זה היה נגמר רע. ממש חצי שעה-שעה אחרי שהם חולצו משם, מחבלים הגיעו לכפר עזה. כשאיתי הגיע לסורוקה ביקשו ממני אישורים לנתח אותו. אישרתי מרחוק, כי לא יכולתי לצאת. במקביל, הבן השני בניר עוז דיווח שוב שמחבלים נכנסים, שוברים את הבית, צועקים בערבית, דופקים על הדלת, מנסים לפתוח את הידית. זה חזר על עצמו במשך שבע שעות. חמש פעמים נכנסו לו לדירה וניסו לפרוץ. הוא נלחם על הידית. חיזקתי אותו ואת חברה שלו מרחוק. זה סיפור מאוד לא שגרתי ומלחיץ לאבא, כששני הילדים שלו במצב הזה".
זה נס בלתי יתואר שאיתי שרד קליע בראש.
"זו סיטואציה הזויה שאתה אומר: אוקיי, הבן שלי איבד את הראייה בעין ימין, אבל העיקר שהוא חי. בכל סיטואציה אחרת זו הייתה דרמה גדולה. אנחנו מודים על הנס הזה שהוא חי, גם הבן השני. את הקליע הוצאנו רק לפני ארבעה ימים. היינו בטוחים שזה רסיס. המנתח היה בהלם כשראה שזה קליע שנמצא בתוך הראש שלו. איתי ילד מאוד חזק וספורטיבי. מגיל אפס הוא בים ובאופניים, מתמודד עם אתגרים, עם סערות וגלים מאוד גדולים בחורף. זה יצר לו חוסן נפשי".