אני נמצאת עכשיו באוקראינה, בבית חולים שדה. אנחנו עדים פה להיסטוריה בלי קשר ועם קשר למלחמה. את היום חותמת אזעקה וככה גם נפתח הבוקר, היו עוד כמה וכמה במהלך היום, למרות שהאזור בו אנו נמצאים יחסית רחוק מהקרבות.
מגיעים אלינו סדר גודל של כ-200 מטופלים ביום, רבים מהם נפגעו באזור הקרבות, חלקם קשה מאוד. לא מעט מהם איבדו את ביתם ואת קרוביהם. החרדה הרבה ניכרת.
בית החולים המקומי בו אנו נמצאים נראה כמו בסרט מלפני כמה עשרות שנים, רבים מהמטופלים באים לנצל את ההזדמנות לטעום קצת רפואה מערבית. הרפואה כאן אחרת לגמרי והתרופות והמכשירים מיושנים, קשה בכלל להסביר.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
"מוקירה את המציאות השפויה שאנחנו חיים בה בשגרה"
כל המטופלים שמגיעים אלינו אסירי תודה. לצערי יש הרבה דברים שפשוט אי אפשר לעשות בשבילם, במיוחד שאנחנו אורחים רק לשבועיים.
למשל, אישה עם סרטן גרורתי סופני שזקוקה לכימותרפיה ברחה מאזור הקרבות לאחר שבתה נהרגה מול עיניה ובנה החייל איבד את ידו בקרב, היא מסרבת להתפנות מבית החולים לכל מקום באוקראינה ואנחנו מנסים להעבירה לשירותי הרפואה בפולין.
במקרה נוסף, הגיע אלינו תינוק בן פחות משנתיים, שאביו נפצע באחת ההפגזות. הסבא שגר באוקראינה, העביר לנו אבחון גנטי של התינוק שחולה ב – SMA (מחלת ניוון שרירים קשה) והוא מבקש בבכי עזרה.
אחרי מאמצים הצלחנו לקשר בין ההורים למרכז העוסק במחלה זו ונמצא בפולין. בשיחת זום עם פרופ' מאותו מרכז, הצלחנו לקשר בין התינוק והוריו שנמלטו לפולין לבין בית החולים ולוודא שבשבוע הבא יגיעו לקבל טיפול, שנחשב יקר מאוד. נפרדנו מהם כשהם מודים לנו כל כך. מוזר לחשוב שבשבילם המעבר לפולין כנראה יציל את עתידו של בנם.
מאמץ אדיר מושקע וזו הרי רק טיפה בים, התסכול הגדול ביותר הוא על חוסר היכולת לעזור לכל כך הרבה אנשים, מעבר לטיפול רפואי.
אנחנו יוצרים פה קשרים טובים עם צוותים רפואיים מקצועיים מכל מיני מקומות בעולם וגם מעבירים הכשרות. רופאים מגיעים ממרחקים של מעל 100 ק"מ רק כדי לעבור הכשרה או לפגוש את 'הרפואה המודרנית'. אני מקווה מאוד שתהיה לזה השפעה קצת יותר רחבה.
המדינה הזו בטראומה ואין ספק שהרבה מהעניין הוא גם להראות להם שיש מי שרואה את סבלם, שיש מי שרוצה לעזור. בשבילנו זה נראה כל כך בסיסי שקשה בהתחלה להבין מה בכלל זה נותן להם.
הם עומדים בשקט, בקור, לא מעלים בדעתם לדרוש או להתלונן, למרות קשיי השפה, מצליחים לגעת בלב שלנו ושלהם.
ולצד זאת אני מתגעגעת לבית ולמשפחה. מאוד מתגעגעת לצוות המדהים שלי ומוקירה את המציאות השפויה שאנחנו חיים בה בשגרה, חופשיים, חוגגים את חג החירות. כל כך נכון בעיניי לחגוג את החירות שלנו, זה לא מובן מאליו.
ד"ר גילה מאירסון, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה ילדים במרכז הרפואי וולפסון וחברת המשלחת לאוקראינה