הפרעות שינה זאת אולי תופעת הלוואי של הקורונה שהכי פחות מדברים עליה, אבל ייתכן שבתוך כמה שנים היא תתברר דווקא כבעלת ההשלכות הקשות ביותר. מאז הקורונה נרשם זינוק בהפרעות שינה, אם פעם זה היה סביב 20%, עכשיו אצל אנשים שעברו קורונה זה מזנק ל-57%.
אחת מאותם אלה שסובלים מהפרעות שינה מאז הקורונה היא שחר כהן, שחיינית מצטיינת בת 10 מזיכרון יעקב שחלתה בנגיף לפני שנה וחצי, בקושי הרגישה את המחלה, אבל מאז היא לא מצליחה לישון רצוף. "במקום להצליח להירדם אני מתעוררת בלילות ואני מתעוררת די הרבה פעמים. באמצע הלילה, ממש מוקדם בבוקר... שלוש, שתיים בבוקר..."
הרופאה רשמה לשחר מלטונין, "הורמון השינה". זה אומנם עוזר לה להירדם, אבל כשהיא מתעוררת באמצע הלילה, היא לא מצליחה להירדם שוב. "ממש קשה להתרכז בלימודים. רוב מה שאני מנסה להתרכז זה לא להירדם מכמה שאני עייפה. אני רוצה להעלות את הציונים שלי יותר, כמו שפעם קיבלתי, זה ממש ממש מתסכל".
דנה חלפון, חיילת שמשרתת בצפון, עברה את הקורונה בקלות לפני תשעה חודשים ונשארה עם שלוש-ארבע שעות שינה בלילה. וכשזה המצב לדבריה, אי אפשר לתפקד. "יכולים לדבר איתי ופתאום אני נכנסת לבועה כי אני לא מרוכזת במה שאומרים לי. שוכבת במיטה ופשוט מחכה... עוצמת עיניים, מתגלגלת מצד לצד ומחכה להירדם, וזה לא קורה".
"זה מתיש. זה מביא אותך להתמוטטויות עצבים וזה לא נעים"
לפני חמישה חודשים עברה חלפון בדיקות מקיפות במכון השינה החדש באיכילוב. במשך שבוע היא הלכה עם חיישנים שמנטרים שעות שינה לפי מדדים כמו תנועתיות ודופק. כשנכנסתי לרופאה בפעם הראשונה בשבוע שעבר ואמרתי לה שאני על ארבע שעות שינה, היא הסתכלה עליי ואמרה לי: 'אין מצב שהגוף שלך לא מחפה על זה בצורה אחרת. שאת לא ישנה בצוהריים מלא שעות, אין מצב שאת לא מגיעה הביתה ונשפכת פתאום'. וכאילו אמרתי לה: 'תקשיבי, אם לא הייתה בעיה, לא הייתי מגיעה לפה'. זה מתיש. זה מביא אותך להתמוטטויות עצבים וזה לא נעים", הוסיפה חלפון על הגעגוע לשינה.
שאלנו את פרופ' ריבי טאומן, מנהלת המרכז לרפואת שינה באיכילוב, כמה אפשר לשייך את הבעיה לווירוס, וכמה לכל מה שבפריפריה שלו כמו למשל נדודי שינה בגלל איבוד פרנסה. "זה הרבה מאוד, אנחנו חושבים שזה שילוב", טענה פרופ' טאומן. "אנחנו חושבים שייתכן שיש מרכיב של דלקת, שהדלקת אולי נשארת, דלקת שאריתית, שגורמת אולי להפרעות שינה. יכול להיות שיבוש בשעונים הביולוגיים, בוודאי אנחנו לא יודעים מה הביצה ומה התרנגולת, אבל אין ספק שיש יותר הפרעות שינה. אנחנו רואים יותר ויותר, וזה בכל הגילים".
וכמה חשובה השינה? לדוגמה, אדם יכול לצום במשך 60 יום ועדיין להישאר בחיים, אבל אם לא יישן שבוע, סביב היום העשירי הוא ימות. מבחינת המוח, שינה זו לא מנוחה, הוא עובד קשה. פרופ' ליאור אפלבום, נוירוביולוג מולקולרי מאוניברסיטת בר אילן, גילה שבשינה המוח מתקן דנ"א שבור. ניתן ממש לראות את זה במעבדה שלו, שם עובדים עם דגי זברה שהגולגולת שלהם שקופה והמוח שלהם שקוף. הפרופסור יכול להסתכל ישירות לתוך המוח של הדג הישן ברמה של התא הבודד ואפילו ברמה של הדנ"א או הכרומוזום או חלבון התיקון.
"מה שראינו להפתעתנו שבמשך היום יש לנו איזשהו תהליך של הצטברות שברים בדנ"א", סיפר פרופ' ליאור אפלבום. השברים האלה זה לא משהו מסוכן, זה תהליך טבעי שקורה כל הזמן. אבל מה שראינו במוח של הדגים, שבמשך הערות, ככל שעובר יותר זמן, 8 שעות, 10 שעות, 12 שעות, כמות השברים בדנ"א של תאי העצב ספציפית הלכה ועלתה. הפרענו להם לישון עוד כמה שעות, ההצטברות עוד יותר עלתה, והלחץ לישון הלך וגדל". ובעצם הדגים מתו מעייפות.
מתחת למיקרוסקופ ראו במעבדה של פרופ' אפלבום שכשהדג ישן, מערכות התיקון במוח שלו עובדות ביעילות ומתקנות את הנזק שהצטבר במשך היום. וכשמונעים מהם לישון מספיק, הם מגיעים לניוון עצבי. תאי העצב מתים, וזה ככל הנראה נכון לגבי כל תא עצב, בין אם זה במדוזה ובין אם באדם.
אפלבום הוסיף: "לפני איזה שנתיים, אני חושב, התפרסם מאמר מקבוצה קוריאנית, באנשים... ברופאים שעובדים במשמרות לאורך הרבה-הרבה זמן, ובדקו איזשהו מרקר של נזק דנ"א בדם, ואכן ראו שמי שסובל כרונית מבעיות שינה וערות, יש לו הצטברות של נזק דנ"א או לפחות של המרקר לנזק דנ"א, בדם".
ומכאן נשאלת השאלה – אם אדם לוקח כדורי שינה, ואכן ישן את השבע-שמונה שעות. האם זה באמת יחזיר לו את הפעילות של תיקון הדנ"א השבור? פרופ' טאומן השיבה: "ממה שליאור אפלבאום הראה לנו, אנחנו יודעים שהרדמה לא עושה את זה. אני לא יודעת לגבי כדורי שינה, זה עוד משהו פתוח, ממה שאנחנו יודעים מעבודות אפידמיולוגיות בבני אדם, עדיף לישון עם כדורים מאשר לא לישון בלי כדורים.
חוץ מתיקון דנ"א שבור, השינה קריטית לעוד דברים - מערכת החיסון, סילוק רעלים מהמוח, למידה וזיכרון. משהו שקורה בשינה עוזר לגבש את הזיכרון של מה שלמדנו במשך היום. המוח מארגן מחדש את הזיכרונות, ואז הם יציבים לאורך זמן. פרופ' יובל ניר, חוקר מוח מאוניברסיטת תל אביב, מנסה להבין איך זה עובד.
"במוח יש לנו מערכות שאחראיות על גיבוש זיכרונות לטווח קצר, במיוחד אזור שנקרא ההיפוקמפוס, ויש לנו אזורים אחרים שיותר חשובים לזיכרונות לטווח ארוך, בעיקר קליפת המוח, מה שנקרא הקורטקס או החומר האפור. ויש ביניהם איזשהו דיאלוג, איזושהי תקשורת במהלך השינה, שעוזר להעביר את הזיכרונות מהאחסון הזמני לאחסון הקבוע". בזמן השינה, הוא מסביר, יש גלים של פעילות חשמלית שמסנכרנים בין שני האזורים האלה במוח. "הוא מארגן אותם בצורה שיהיה עוד עותק שלהם. לא רק העותק הראשוני, הזמני, אלא יהיו עותקים נוספים שלהם בקליפת המוח, שם הדברים נשמרים לתקופה ארוכה, אפילו של שנים. גם אם השינה קצרה ולא עמוקה מספיק, אין בה מספיק את הגלים האיטיים, התהליך הזה קורה פחות".
זה יכול גם להסביר למה אחת התופעות השכיחות של לונג-קוביד היא פגיעה בזיכרון. ואותם גלי סנכרון שפרופ' ניר מדבר עליהם, משובשים אצל חולי פרקינסון. אבי אדן מקיבוץ חניתה החל לבכות ולצעוק מתוך שינה ובהמשך גם לחנוק ולהכות את אשתו ערה, גם תוך כדי שינה עמוקה. הפרעת השינה שלו שלצורך הפשטות קראנו לה "חלומות פעילים" הביאה לשני גילויים במקביל.
הראשון – אבי נמצא בשלבים המוקדמים של מחלת פרקינסון. השני – שיש קשר בין צעקות ואלימות תוך כדי חלום לבין מחלת פרקינסון. המחלה הזו מתחילה לדגור במוחם של החולים 10, 20 ולפעמים גם 30 שנה לפני שמופיעים הסימנים הקלסיים של הרעד, הנוקשות והדיבור האיטי.
פרופ' ניר גלעדי, מנהל המערך הנוירולוגי, איכילוב, הסביר: "הסימן המוכר ביותר זה ירידה בחוש הריח, שמקדימה את אבחון המחלה לפעמים בין 10 ל-20 שנה. וסימן שפחות מוכר אבל הוא הרבה יותר ספציפי ורגיש, זה שאנשים מאבדים את השיתוק בשינת החלום. פתאום אנשים מתחילים לדבר, להתנהג, להתנועע, ליפול מהמיטה, או ממש לתקוף את בני זוגם. מה שחשוב נורא להבין שהתופעות האלה חייבות להיות מאובחנות במעבדת שינה, כי לא כל מי שמדבר במהלך הלילה... חצי ממדינת ישראל תחשוד שאולי יש לה פרקינסון, לא. רק במסגרת של בדיקת שינה במעבדה אפשר לזהות בצורה חד-משמעית שזה שינת חלום. ואם אז יש את אותן תנועות או פעילות שרירית, אנחנו יכולים להגיד שזו שינת חלום ללא שיתוק, והיא סימן מאוד מאוד מוקדם, 20 שנה ויותר, להתפתחות של פרקינסון או מחלות דמויות פרקינסון כמו מחלת לוי שהיא מחלה מאוד מאוד דומה".
ומה הסיכוי? לדברי פרופ' גלעדי, "זה ודאי". במעקב של 15 שנה עד 20 שנה, 95-90 אחוז יהיו חולים. אין היום תרופה לפרקינסון, אבל יום אחד יהיה טיפול מניעתי יעיל, ואז הזיהוי המאוד מוקדם, עשרות שנים קודם, יהיה הצלה גדולה. איבוד חוש הריח, כפי שנטען שהוא סימן מקדים לפרקינסון, קורה לא פעם במקביל לחלומות הפעילים. ההפרעה בחוש הריח ישר מביאה אותנו לחשוב על קורונה, "האסוציאציה שגם בספרות", הוסיף גלעדי. "ורק בשביל להדאיג, כתוצאה מהפנדמיה הקודמת שהייתה ב-1918 היו עשרות אלפי חולי פרקינסון. האם הפנדמיה הנוכחית תביא בעוד מספר שנים למחלות ניווניות של המוח? אנחנו עוד לא יודעים, אבל אי אפשר לשלול את האפשרות הזאת, עד כמה שהיא מדאיגה".