מפציעה קשה להישג אדיר במשחקים הפראלימפיים: סיפורו המרגש של אחיה קליין
כ-8 שנים לאחר שנפגע ממטען חבלה במנהרת טרור, אחיה קליין סימן נקודת ציון משמעותית במסע שיקומו: הגיע למקום השישי במשחקים הפראלימפיים עם נבחרת החתירה • קליין, שאיבד את ראייתו בעקבות הפציעה, מסרב שנקרא לו גיבור: "הדבר הכי רחוק מאיתנו זה השראה, נשלחנו לעשות משימה" • אז איך הופכים פציעה אנושה לניצחון מעורר השראה? • מיוחד
סיפור על אהבה, חושך – ואור: את הסיפור המדהים של אחיה קליין, נכה צה"ל שהפך לספורטאי פראלימפי מוביל, אפשר להתחיל בכמה נקודות זמן שונות: החל במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, שאליהם התכונן כבר שנים, דרך הקמת משפחה וההיכרות עם אשתו שירלי ועד ליום הפציעה ששינה את חייו – אי שם באוקטובר 2013 בגבול רצועת עזה.
סגן משנה אחיה קליין נשלח להשמיד מנהרת טרור – הראשונה שהתגלתה לפני מצבע "צוק איתן". הם נערכו שבועות למבצע הזה, אולם מטען חבלה שהטמינו כוחות חמאס הצליח להפתיע אותם. אחיה פונה במסוק לבית החולים סורוקה – מורדם ומונשם, ואחרי 5 ימים הועבר לבית החולים שיבא תל השומר לסדרת ניתוחים, שבסיומם נמצא כי נגרם לו נזק לראייה. היום הוא רואה צלליות מטושטשות בלבד, מבדיל בין יום ללילה וצריך מישהו שילווה אותו באופן צמוד.
כבר בבית החולים החליט שהוא לא מאפשר לעצמו לשקוע בדיכאון. הוא ביקש להתאמן בחדר הכושר של בית החולים, ביקר ועודד פצועי צה"ל אחרים ואף בהמשך חזר ליחידתו כיועץ. לענף החתירה הגיע קליין לאחר שחיפש ספורט פראלימפי ישאפשר לו להגיע להישגים.
הדרך למשחקים הפראלימפיים
שבועיים לפני התחרות, אחיה וחבריו לנבחרת החתירה הגיעו למחנה אימונים אינטנסיבי בכנרת. הם השכימו כל יום בחמש לפנות בוקר, התאמנו בחדר הכושר ויצאו לחתירה – מנסים להפוך את המגבלות של כל אחד לכוח משותף.
"הניצחון הכי גדול של אחיה הוא שאף אחד לא רואה יותר את המגבלה שלו", אמרה מיכל פייבלט, עמיתתו לנבחרת החתירה. "אנחנו לא מתייחסים אליו ככזה. אנחנו יכולים 'להריץ' בדיחות שחורות כמו 'מה אתה לא רואה?'. אני היום למשל לא רואה – שהוא לא רואה".
עבור אחיה החתירה היא סוג של תרפיה, כזו שמאפשרת לו לעבור תהליך השלמה עם הפציעה. "יש בחברה הישראלית משהו שנקרא אתוס הגבורה", הסביר קליין "אנחנו אוהבים לקחת את הגיבורים ולהלל אותם".
עוד סיפר: "הדבר שהכי מצחיק אותי הוא שלא משנה אם אפרסם תמונה או אעלה פוסט – יגידו 'גיבור', 'השראה'". הדבר הכי רחוק מאיתנו זה ההשראה. אף אחד מאיתנו לא בחר להיות גיבור, לא אמר 'וואלה, אני אסתובב עם סופרמן על הגב'. נשלחנו לעשות משימה מסוימת, שהסתיימה בצורה מסוימת".