"כשהייתי בת שמונה הייתי חולה מאוד וסבלתי מתסמינים רבים, אחד מהם היה בטן נפוחה", נזכרת אסתר סמואל בת ה-19, בת לשבט מסאי שבטנזניה, ברגעים שבהם התנדנדה בין חיים למוות. "עזרו לי להגיע לבית החולים בניירובי שבקניה - ואז אבחנו שיש לי בעיה בלב. אמרו שהניתוח יקר מאוד ושנותרו לי רק חודשיים לחיות. איבדתי את התקווה וחזרתי לטנזניה".
אלא שזמן קצר לאחר מכן שב הצבע לפניה של אסתר. לפני עשור ביקרה משלחת רפואית מישראל בטנזניה והחליטה להטיס אותה ארצה כדי לנסות "לתקן" את ליבה של הילדה עם "הלב הענק" – מחלה נדירה שגרמה לכך שליבה גדל עד לממדים של גבר מבוגר. מאז היא הספיקה לגדול באושר בבית היתומות, לסיים את לימודיה בתיכון ולחלום על עתיד שונה מזה של בנות השבט שלה, שסובלות מדיכוי ומחוסר שוויון.
בימים אלה אסתר נמצאת שוב בארץ הקודש ובקרוב תעבור בפעם השנייה בחייה ניתוח לב פתוח בבית החולים לילדים ע"ש סילבן אדמס – במסגרת עמותת "הצל ליבו של ילד". וכך, היא חוזרת שוב לאותו רגע גורלי ונמצאת בסכנת חיים ממשית, אלא שהפעם היא כבר אסתר אחרת. "אסתר של אז פחדה והייתה חלשה", היא אומרת. "היום אני לא פוחדת. אני מרגישה חזקה, ומאמינה באלוהים ובאסתר".
"כשאני בישראל אני מרגישה שוב מלכה"
לפני עשור צוות "אולפן שישי" ליווה את אסתר בעת שהגיעה ארצה ושכבה מתחת לציור של דמבו בבית החולים וולפסון. "אני לא מפחדת, אני שמחה ומתגעגעת הביתה", אמרה אז כשכתר עיטר את ראשה. רק כעת, שנים אחרי, היא צפתה לראשונה בכתבה והודתה בדמעות לצוותי הרפואה שאפשרו לה להמשיך לחיות. "זה משמח ומרגש אותי לראות את זה, תודה רבה".
בדומה לילדים רבים מרחבי העולם, אסתר משתכנת בבית העמותה בחולון שבו היא בהחלט מרגישה שייכת - גם במרחק של יבשות. פגשנו אותה בחצר הקטנה והמטופחת שבה התיישבה על "ברווז" מפלסטיק ושיחקה לצד ילדים מאתיופיה ומזנזיבר. כבר ברגע הראשון בלט החיוך הכובש שלא ירד מפניה לאורך המפגש. הבעת פנים קטנה לכאורה, אלא שמאחוריה עומדת צעירה אמיצה ואופטימית. כזו שבביקורה הראשון בארץ כולם כינו "אסתר המלכה" – ונראה שלא בכדי.
היום את עדיין מרגישה מלכה?
"כן, כשאני בישראל אני מרגישה שוב מלכה. מתרגשת מאוד להיות פה ומרגישה את ישראל בתוכי. אני אוהבת את ישראל. במקום שבו אני גרה אנחנו מתפללים כמה פעמים ביום ובכל פעם מתפללים גם לכאן".
ישראל נראית כמו שדמיינת אותה?
"היא שונה מאוד מהמדינה שלי. אני חושבת שזה יפה ומגניב. האנשים פה בצבע אחר, זה מעניין מאוד. כיף לצאת ולראות דברים אחרים. חשוב לי ללמוד ממקומות שונים. ישראל הרבה יותר מפותחת מהמדינות באפריקה. אני רוצה להתקדם ולקחת מכאן דברים".
"החברים מטנזניה לא האמינו לי"
לקראת הטיסה לארץ, אסתר ארזה במזוודה הקטנה את הבגדים המסורתיים שמזכירים לה את טנזניה ולא ויתרה על התנ"ך, שבו היא מאמינה באמונה שלמה ונוהגת לקחת עימה לכל מקום. "זה הנשק שלי. לפעמים אני מתעוררת בלילה מחלומות רעים ואז לוקחת את התנ"ך, ואפילו רק מחזיקה אותו. זה משפר לי את ההרגשה". היא מושיטה לי את ספר התנ"ך שלה שמתורגם לאנגלית ומקריאה בקול את אחד הפסוקים מספר ירמיהו שמקבל אצלה משמעות מיוחדת. "התחלתי ללמוד אותו בגיל צעיר. גם מפני שהייתי חולה מאוד, כולם פנו לעזרה של האל".
מה החברים שלך אמרו כשסיפרת להם שאת עומדת לעלות על המטוס?
"להיכנס למטוס ולטוס למדינה אחרת זה בכלל היה חלום בשבילי. כשאני מספרת לחברים שלי שאני בישראל, הם חושבים: 'וואו, איזו עשירה את. איזה כיף לך'. חלק לא האמינו לי בכלל ורצו שאראה להם תמונות מהפעם הקודמת שהייתי פה. אמרו לי שכשאסע הם יתפללו בשבילי ויהיו איתי כדי שאחזור בשלום".
לא היה לך חשש לעזוב פתאום את הכול ולהגיע למדינה חדשה לבד?
"לא, כי כל מה שרציתי זה להרגיש טוב. שייקחו אותי, יעזרו לי ויצילו אותי".
"התחלתי ללמוד תנ"ך בגיל צעיר מפני שהייתי חולה מאוד. כולם פנו לעזרה של האל"
אסתר מדפדפת בין התמונות שבטלפון הנייד שלה ומסמנת לי להסתכל. "זאת אני בטנזניה", היא אומרת עם ניצוץ בעיניים. "אני מתגעגעת לחברים שלי, הם כמו משפחה בשבילי ואני חיה איתם". כשיושבים לצד הצעירה עם "הלב הענק", אי אפשר שלא להידבק באושר שממלא אותה – כזה שהיא מוצאת גם בדברים הפשוטים ביותר בחיים. במהלך השהות הקצרה שלה בארץ, כבר הספיקה אסתר ללמוד כמה מילים בעברית ומקפידה להשתמש ב"תודה", שהפכה למחווה האישית הקטנה שלה על המסע להצלת חייה.
מאז שהוקמה עמותת "הצל ליבו של ילד" בשנת 1995, הציל הארגון יותר מ-5,800 ילדים מ-62 מדינות ברחבי העולם והביא לישראל יותר מ-140 אנשי צוות רפואי שעברו הכשרה וקיבלו את הכלים שדרושים לטיפול בילדים באופן עצמאי.
"אנחנו מאמינים בתיקון עולם ושואפים לתת לכל ילד חסר אמצעים שסובל ממחלת לב טיפול רפואי מיטבי בארץ", מסבירה תמר שפירא, המשנה למנכ"ל העמותה. "יש בטנזניה צוות רפואי שלם שהכשרנו בארץ ועכשיו אנחנו פועלים כדי להכשיר את הדור השני. אסתר נכנסה ללב של כל אחד ואחת מאיתנו. שמרנו איתה על קשר לאורך השנים וכשהתברר שהיא זקוקה לטיפול המשך – הבנו שזה הזמן הנכון. אנחנו מקווים מאוד שהניתוח יעבור בהצלחה".
"יש לי הרבה אחים שאני לא מכירה"
מאחורי החיוך המהפנט של המלכה אסתר מסתתרת מציאות לא פשוטה של צעירה שגדלה ללא ההורים והרחק מאחיה. "אבא שלי נישא להרבה נשים ויש לי הרבה אחים ואחיות, שאת רובם אני בכלל לא מכירה. אימא שלי נפטרה כשהייתי קטנה. היו לי ארבעה אחים – אחד נפטר ויש רק אחד שאני מכירה, אבל אני לא בקשר איתו. לפני כשנה פגשתי אותו בפעם הראשונה ואמרו לי: 'זה אח שלך'. אמרתי 'או-קיי' ובזה זה נגמר'".
דווקא הגורל שלה היה זה שאפשר לה לקבל הזדמנות לגדול ולהתחנך בבית היתומות שבטנזניה, שפתח עבורה את הדלת – למרות שלדבריה בנות שבט המסאי משוללות כל זכויות. "בית היתומים עוזר לכל ילדי המסאי שאין להם כלום וזקוקים לעזרה. בניגוד למסורת של השבט שלא השתנתה מאז ההיסטוריה והנשים שבו בתחתית ללא השכלה וחופש פעולה, שם נותנים מענה. המקום הזה מאפשר לי לגדול ולהיות בחורה מתפתחת".
"יש לי את הכוחות לעבור את זה ולכן זה נגזר עליי. אני אעבור את זה בזכות האמונה שלי"
לא קרה שקמת בבוקר, הסתכלת במראה ואמרת לעצמך: 'למה זה דווקא קורה לי?'
"כן, המחשבה הזו עוברת לי בראש. למה דווקא אני? למה לי יש את העול הזה? אני מאמינה שדווקא אני כי יש לי את הכוחות לעבור את זה ולכן זה נגזר עליי. אני אעבור את זה בזכות האמונה שלי".
מה סוד האופטימיות שלך?
"אני תמיד שמחה במה שיש לי ואומרת תודה על זה. אני שמחה על כך שאני מקבלת את הניתוח הזה. הזכות שהייתה לי ללכת לבית הספר וללמוד הופכת אותי למאושרת".
בסופו של יום, מאמינה אסתר כי הדרך הלא פשוטה שהיא עוברת מחשלת אותה וחולמת יום אחד לעמוד על במה, כדי לספר את סיפורה ולעורר השראה באנשים. "דווקא הדברים שעברתי והכוח שאני זקוקה לו כדי לעבור אותם הפכו אותי לאדם חזק יותר. זו ההיסטוריה שלי וככה היא נבנית. יום אחד אני אספר לאנשים מה עברתי, מה היה לי ומה אני היום. אחת השאיפות שלי בחיים היא לעמוד על במה ולספר לכולם על הדרך שלי".
חולמת להציל את חייהם של אחרים
בין החלומות השונים שבת ה-19 מתכוונת להגשים, גם במחיר של עבודה קשה וויתורים, יש לה חלום אחד שמלווה אותה כבר מגיל שמונה – מאז הביקור הראשון שלה בישראל. "כשהייתי בישראל בפעם הקודמת קיבלתי כאן טיפול שהעניק לי את האפשרות לחיות. זה נתן לי השראה שגם אני יכולה להציל חיים של אחרים ולתת להם את ההזדמנות הזו. מדהים בעיניי שיש פה עמותה שמטפלת בילדים מרקעים, דתות ומקומות שונים, ונותנת לכולם טיפול רפואי – זה נותן לי השראה".
העובדה שנשים נמצאות בתחתית בתרבות שלך לא תקשה עלייך להגשים את זה?
"אני באה עם אמירה מסוימת – לצאת נגד העובדה שבנות בשבט שלי לא זכאיות לחינוך. חשוב לי להילחם בזה בדרך הקטנה שלי".
"אני באה עם אמירה מסוימת נגד העובדה שבנות בשבט שלי לא זכאיות לחינוך. חשוב לי להילחם בזה בדרך הקטנה שלי"
מה את מאחלת לעצמך להמשך?
"אני רוצה להיות מישהי שנותנת מוטיבציה והשראה לאנשים אחרים. חשוב לי שיהיה שוויון זכויות בין כולם. נשות המסאי סובלות מאוד וגם הקבצנים שהם חסרי כל. אני לא רוצה שיהיו אנשים שצריכים להתחנן לאוכל. נסו ללמוד מהסיפור שלי, לשאוב ממנו כוחות ולהיות אנשים חזקים".
מה לגבי קריירה פוליטית?
"אמרו לי שזו לא דרך לחיות, אז אני לא רוצה. אני רוצה להיות אימא טובה לילדים שלי".
עמותת "הצל ליבו של ילד" הינה ארגון הומניטרי ישראלי, שפועל במישור הבין-לאומי להצלת חייהם של ילדים חולי לב ממדינות שבהן הנגישות לרפואת לב ילדים איננה קיימת או מוגבלת, הודות למימון של תורמים וביניהם: מוריס קאהן, קרן עזריאלי, קרן אריסון וסילבן אדמס.