"הרגשתי שאני חוזר 20 שנה אחורה, לימים שהייתי תקוע 21 יום במוצב בלבנון". ימי הקורונה הציפו אצל אופיר להב ריחות ותחושות מהמאה שעברה, ולא במובן הטוב. הבידוד שנכפה על להב כשחלה בקורונה הציף דאגות, חששות ותחושת בדידות עמוקה שכמוה לא ידע זמן רב: "תחושה כללית של חרדה שלאט לאט עולה".

ולהב לא לבד: מיליוני ישראלים חוו את הניתוק והעקירה משגרת היום שנגרמת מהבידוד. מאות אלפי חולי הקורונה והרבים שבאו איתם במגע גילו שעליהם להישאר בבית מבלי לצאת, למשך ימים ארוכים, ולפעמים גם לפספס אירועים חשובים - שמחים ועצובים כאחד. בשנה שבה מגפת הקורונה התפשטה בישראל, היה קשה לחמוק מכך - ורבים נכנסו לבידוד יותר מפעם אחת, אחרי שפגשו חולים מאומתים, אוכנו על ידי השב"כ או חשו ברע. דיברנו עם ארבעה ישראלים שטיפסו על הקירות מבפנים והרגישו - כפי ששרה ריטה לפני 35 שנה - "כמו ציפור בשבי, בין קירות לבנים מסתגרת".

עבודה מהבית בזמן קורונה (צילום: 123RF‏)
האנשים שהבידוד בבית הפך עבורם ל"שגרה" - ולמצוקה | צילום: 123RF‏

אופיר הרגיש חנוק בבידוד במלונית: "מועקה, לחץ לצאת"

אופיר להב, חולה מספר 890 לפי רישומי משרד הבריאות, עוד הספיק להיות בבידוד 9 ימים בבית - לפני שעבר למלון דן פנורמה עם שאר הנדבקים בגל הראשון. את שלושת השבועות שבהם היה סגור במלון, רחוק מהמשפחה והחברים, הוא מגדיר כהזויה. "בהתחלה הייתי כמעט ללא סימפטומים, כך שהיומיים הראשונים הרגישו מאוד רגוע, כמעט כמו חופש, הרבה שינה, שעות ללא טלפון ואווירה כללית שקטה. אחרי שלושה ימים במלון גילינו שאשתי, שהייתה בבית עם הילדים, גם חלתה - מה שהעלה מאוד את מפלס הלחץ והחרדה".

רחוק מהילדים ומאשתו החולה, אופיר הבין שהמקום לוחץ עליו. "מאותו רגע שהיא נדבקה היה המון לחץ לצאת הביתה וכמה שיותר מהר. הבדידות והגעגועים גם החלו לשחק תפקיד מהר מאוד. אחרי 10 ימים במלון כבר היה שינוי לרעה במצב הנפשי, ראיתי את זה גם אצל אחרים".

את התחושות מאותם ימים השווה לתקופה במוצב בלבנון, במאה הקודמת. גם היום קשה לו לשכוח מה עבר עליו הרחק ממשפחתו, בין הקירות במלונית: "הרגשה כללית של לבד ומועקה. חששות שממילא היו שם מההתחלה - המצב הכלכלי, השלכות עתידיות של המחלה, הבריאות של היקרים לך - כל אלו הולכים ותופסים מקום יותר משמעותי במחשבות שלך". 

גם אופיר וגם אשתו עובדים בתחום האירועים ונמצאים בחל"ת כבר שנה. אך למרות הקושי שעבר, הימים שבהם היה רחוק מכל מה שהכיר לימדו אותו דבר או שניים: "למדתי שאפשר להתנהל בחצי מהתקציב שהתנהלתי לפני, למדתי כמה הבריאות הנפשית והשקט הפנימי של כל אחד מבני המשפחה תלוי בשני".

שירן לא הצליחה להיפרד מהסבתא: "נלקח ממני משהו"

שירן רובינוב הייתה בבידוד במשך 47 ימים, במצטבר. כשנכנסה לבידוד בפעם השלישית, סבתה האהובה מתה ממחלת הקורונה - ושירן לא הייתה יכולה להיפרד ממנה. "הרגשתי כלואה ושאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לעזור לה", נזכרת שירן בסבתא שגידלה אותה. "הרגשתי שאני ממש ממש חנוקה, ניסיתי כל הזמן להרים את עצמי, הייתי בדיכאון ואז לא ואז כן ואז לא - מין התנדנדות כזו".

שירן ומשפחתה תמיד שמרו על ההנחיות, אך הקורונה עדיין השיגה אותם. "אנחנו נמצאים בבית עם לחץ וחרדה גדולה וקשה מאוד להתמודד עם זה", היא מספרת. בפעם הראשונה נכנסו כל בני המשפחה של שירן בגלל שהיו חשופים לבן משפחה שנדבק: "זה קרה ביום הולדת שלי ושל אבא שלי, מאוד התבאסתי כי גם תיכננתי דברים".

בפעם השנייה שירן נכנסה לבידוד בגלל ילדה מבית ספר שבו עבדה. "זה היה מאוד מתסכל כי היא מאוד אהבה אותי ואהבה לחבק אותי. וכל הזמן אמרתי לה לשמור על מרחק בגלל שאלה ההנחיות ובסוף מתברר שהיא הייתה חולה אבל למזלי לא נדבקתי".

בפעם השלישית שירן נכנסה לבידוד בגלל חברה שאיתה נפגשה במסיבת יום הולדת, שבה השתתפו חמש חברות בלבד: "שמרנו על ההנחיות, מאוד הקפדנו ומאוד פחדנו. התברר שאחת מהעבודה נדבקה אז אני ואחותי נכנסנו לבידוד". בפעם הרביעית שירן הכניסה את עצמה כבר לבידוד ולא חיכתה להודעה של משרד הבריאות, מכיוון שחיבקה את בת דודה שלה שהתגלה כחולה. ואיך היא מסכמת כיום את ימי הבידוד שנראה היה שלא ייגמרו? "זה מרגיש כאילו נלקח ממני משהו, האפשרות לנוע ולקבל החלטות חופשיות". 

אלכס נכנס שוב ושוב לבידוד בגלל העבודה: "כמה אפשר?"

אלכס גידן מתל אביב לא מגדיר את עצמו כאחד שאוהב להיות בבית. בשגרה הוא מעדיף לעבוד ולבלות, אבל בשנה האחרונה הוא נאלץ להיות בבידוד בביתו חמש פעמים - והרגיש שעולמו מתמוטט עליו. "הרגשתי שהחופש נלקח ממני", נזכר אלכס. הוא עובד בפיקוח עירוני ונאלץ במסגרת עבודתו לפזר התקהלויות רבות בעיר - ולמעשה המקצוע שלו גרם לבידודים הרבים: "כל ההודעות שקיבלתי ממשרד הבריאות זה היה אחרי שפיזרתי התקהלות, וזה היה ממש מבאס כל פעם מחדש". 

בבידוד הראשון בחודש אפריל ניצל אלכס את השבועיים וחצי, שבהם לא היה יכול לצאת מהבית, בכדי לנקות את הבית, לשחק בפלייסטיישן ולאפות. חברים טובים היו צריכים להגיע עד אליו הביתה כדי לטייל עם הכלבה שלו, "זו הייתה תקופה שכולנו חשבנו שנמות מקורונה ועלה לי החום ל-39.5, ישר הלכתי לעשות בדיקה", נזכר אלכס, "בגלל כל המקרים וההודעות ממשרד הבריאות עשיתי עשרות בדיקות קורונה ובכולן יצאתי שלילי אבל עד שהבדיקות חזרו הייתי צריך להיות בבידוד".

בפעמים הנוספות אלכס נשלח לבידוד בגלל דיווח על חשיפה לחולה במקומות שכלל לא היה בהם: משרד הבריאות לא הסכים לשחרר אותו מהבידוד למרות טענותיו. "הבית היה כבר נקי ולא נשאר לי מה לעשות היה מאוד משעמם ומבאס, כמה אפשר להיות לבד?", הוא משחזר. "החופש-לא חופש הזה הזה עשה לי רע כי עבדתי והרווחתי פחות".

"בפעם הראשונה הייתי בטוח שיש לי קורונה וגם הייתי מאוד מבולבל, בשאר הזמן הרגשתי שהייתי במעצר בית על פשע לא ביצעתי", הוא מוסיף, "בבידוד השני הייתי בעבודה בשעה 7:00 בבוקר וחולה הקורונה היה במשרד אחר רחוק ממני, לא נפגשנו ולא דיברנו אחד עם השני. הטלפון שלו היה בטעינה לא רחוק ממני, הייתי רבע שעה במשרד, הכנתי את הציוד שלי ויצאתי. שבועיים בידוד קיבלתי על זה. הבידוד הוא באסה, אבל הבחור שבגללו נכנסתי לבידוד השני איבד את אביו לקורונה, הייתי בלווייה - לא הייתי מאחל לאף אחד כזה דבר".

"הבית היה כבר נקי ולא נשאר לי מה לעשות, היה מאוד משעמם ומבאס, החופש-לא חופש הזה הזה עשה לי רע כי עבדתי והרווחתי פחות"

בידוד, קורונה (צילום:  הדס פרוש, נועם רבקין פנטום, פלאש90, פלאש 90)
"הייתי בין הקירות (וקצת טיפסתי עליהם)" | צילום: הדס פרוש, נועם רבקין פנטום, פלאש90, פלאש 90

רז נתקע חודש בבית: "פיתחתי פחדים"

"הבידוד והסגר האישי שלי הגיע לחודש רצוף, אי שם בספטמבר", מציין רז קפלן ששהה בבידוד רצוף של יותר מחודש. "כשכולכם 'השתחררתם' מהסגר השני, הקורונה תקפה את בני ביתי. אחד אחרי השני, בהפרשים של 3 ימים, כולם יצאו חיוביים. רק אני, שלוש פעמים ברצף - שלילי. משאירים אותי כל פעם עוד 10 ימים מאחורי כולם. כך הייתי בין הקירות (וקצת טיפסתי עליהם), יותר מ-30 ימים".

את הטלטלה הרגשית הוא מנסה לתמצת עם קצת עזרה מהדמות שם טוב האבי: "קשה להסביר את התחושה של להיות כל כך הרבה זמן בין קירות, ללא אשמה או מחלה. אבל האזרח הקטן אני, משלם ת'מיסים, מציית לסגרים, לא עוזב את הבית. אז נשארתי. נשארתי וקיבלתי משלוחים ואהבה וחיבוקים מרחוק". 

לדבריו, "הפריווילגיה של שנות העשרים במאה ה-21 אפשרה לנו לא לוותר על תפנוקים ונועם, גם בבידוד. עם אינטרנט ומשלוחים וכל מה שבין לבין, ללא ספק למדתי גם בבדידות לשמוח והסתגלתי למצב החדש".

לצד מציאת היתרונות, רז גילה גם צדדים שליליים רבים למצב: "עם ליקוק פצעיי פיתחתי גם פחדים רבים. למעשה רק המחשבה על לנסוע בתחבורה ציבורית, עם עוד אנשים שלא בטוח התחסנו ולא מקפידים על ההנחיות ומי יודע מה קורה להם, מרתיעה אותי. ומשם למשרד הסגור עם השעות הארוכות בלי לראות את המשפחה - המחשבה הזו קשה לי. גם ללכת לקניות במרכול או בקניון, עם הדוחק, הצפיפות והתור - מרגיש לי כל כך רחוק". מילות הסיכום שלו קוראות למעשה טוב אחד - כדי שנסיים את הלופ של הבידודים: "כדי לזרז את העניין, שנוכל לשתות את כוס החירות, להיות בני חורין אמיתיים ולא לחזור ולהסתגר - צריך להתחסן".

ליצירת קשר עם הכתבת: avivitm@ch2news.co.il