ליהי נפרדת מבעלה אבישלום רוזיליו
אבישלום נפטר ב-19 במאי 2020, בגיל 33, והיה לנפטר הצעיר ביותר עד אז מבין החולים
היי בטטה קטנה שלי...
מה שלומך?
ממש בעוד כמה ימים נחגוג את יום הנישואין הרביעי שלנו וחמש וחצי שנות זוגיות הכי מדהימה שכל איש/ה יכולים לאחל לעצמם.
אז קודם כל אפתח ביום נישואין שמח אהבת חיי!
תודה להשם יתברך שלפני חמש וחצי שנים יצאנו לטיול של יפצוק מבלי לדעת אחד על השנייה ומבלי לדעת שבאותו הטיול נמצא את שאהבה נפשנו. תודה שלפני ארבע שנים זכיתי לעמוד איתך תחת חופה והפכתי להיות אשתך.
אהוב ליבי, האמת היא שלא הרבה השתנה מאז שהלכת.
עברה כמעט שנה והעולם עדיין מתמודד עם הקורונה המטומטמת הזאת שנכנסה לחיינו כמו רוח סערה וממש מסרבת לעזוב. אנחנו נכנסים ויוצאים מסגרים כל שני וחמישי, המסכות שעל פנינו הפכו מזמן להיות חלק משגרת חיינו וחלילה אם נצא לרחוב בלעדיהן ולצערנו כבר הגענו ליותר מ-5,000 נפטרים, שאתה היית ממש בין הראשונים, נפטר קורונה מס' 279 אם לדייק.
אבל דבר אחד כן השתנה, בטטה. החיסון הגיע. ואילו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור ו"להחזיק אותך נעול בבית" עד לחיסון המיוחל, הייתי עושה זאת.
לפעמים אני תוהה לעצמי איך העולם שלי היה נראה היום אם היית כאן לצידי בכל התקופה הבלתי שפויה הזאת. או אם הקורונה לא הייתה בכלל נכנסת לחיינו.
אם היית מקבל את החיסון, ובכל זאת היית נדבק, האם היית עובר את זה כאילו כלום?
האם היינו היום כבר בהריון שני? הרי תכננו שרפאלי יגיע לגיל שנה נחזור שוב לטיפולים והפעם נבקש ממש שיכניסו תאומים מהעוברים המוקפאים שעוד מחכים לנו.
האם היינו מצליחים לחסוך לבית ולגור בנתניה על החוף כמו שכל כך חלמנו?
האם כבר נסענו שוב לטייל קצת במיאמי אבל הפעם יחד עם רפאלי כמו שכל כך חלמת? או אפילו גרים שם איזה חצי שנה כמו שדמיינת.
אהוב שלי, כל כך הרבה שאלות ותהיות, שלעולם לא יהיו לי תשובות עליהן וכל מה שנותר לי הוא להתפלל שתקפוץ לבקר אותי בעוד איזה חלום, תנשק ותחבק ותסביר שזה בסדר. זה בסדר לשאול והכי בסדר זה לכאוב ולהתגעגע ללא הפסקה.
חיים שלי. למרות שאני יודעת ומרגישה שאתה אתנו, דואג ומלווה לאורך כל הדרך, לפעמים יש בי את הרצון הזה לצעוק לשמיים ולשאול אותך ואת כל המסביב – איך לעזאזל עזבת והשארת אותי "לבד"?
אני כותבת "לבד", כי בפועל אני מוקפת בכל טוב. בין אם זה רפאלי, האור שלי והעוגן שלי בכל התקופה הזאת, בין אם זה המשפחות המדהימות שלנו, חברים ומכרים טובים. אבל למרות כל הטוב הזה, משהו כאן חסר לי. מישהו. מישהו שהיה החבר הכי טוב שלי, האוזן הקשבת שלי, הכתף התומכת שסופגת דמעות של אושר וגם של עצב, מורה הדרך שלי, הנפש התאומה שלי, הלב שלי. הלב שלי חסר וזה אתה.
אילו הייתה לי רק בקשה אחת מלבד זה שתחזור, הייתי מבקשת לחבק אותך שוב. לקבל את החיבוק החזק הזה שלך שאומר שהכול יהיה בסדר ושאין לי שום סיבה לדאגה. וגם אם יש בי את הרצון העז הזה לצעוק לעולם שמישהו יחזיר לי כבר אותך, תדע שיש בי אמונה שלמה בבורא עולם שהיום אתה במקום טוב יותר, לא סובל, אפילו שמח ושאת תפקידך בעולמנו עשית בצורה הטוב ביותר וככל הנראה שמקומך האמיתי הוא בעולם המלאכים. הרי לא סתם היית מלאך בדמות אדם.
בטטה לא תאמין, סוף סוף בגיל שנה ושמונה חודשים, פרי אהבתינו רפאל נחמן התחיל ללכת!!! הבמבי הקטן שלנו החליט להזיז את עצמו ברוך השם ולעשות לכולנו נחת ושמחה בלב.
הוא כל כך נבון וחכם הילד הזה שזה פשוט מדהים. מרגיש שהוא ממש יודע מי אתה ושהוא מבין קצת יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. הוא יודע שאבא בשמיים וכשהוא עצוב הוא מסתכל למעלה וקורא לך ומבקש שנשיר לך יחד "לאבא שלי יש סולם" ומחייך חיוך כל כך גדול שממיס את ליבי כל פעם מחדש.
הוא יודע לזהות אותך בכל תמונה ובכל סרטון ולנשק מבלי שאף אחד יאמר מילה. בטוחה שהוא מרגיש אותך כאן איתנו גם בעודך שם.
>> שנה של קורונה בישראל - פרויקט מיוחד
אידה נפרדת מבעלה חסון רחמים
חסון נפטר באוקטובר האחרון בגיל 82. במשך 20 שנה כיהן כסגן ראש מועצת באר טוביה
בעלי היקר,
כמה געגועים,
חלפו רק ארבעה חודשים מאז שהנגיף הארור הזה לקח אותך ממני אחרי 56 שנות נישואים.
חיינו ביחד באושר, אהבה ואחווה. תודה לך על השנים שהיית איתי אהבת אותי ופרגנת לי, עודדת אותי כשהייתי צריכה אותך.
היית הכתר לראשי, בעל, אבא וסבא מיוחד.
עם החיוך המקסים שלך יצאת ברגל לאמבולנס והבטחת לשוב אך אני עדיין מחכה, בוכה ומתגעגעת לארוחה, לכוס הקפה ביחד שאתה שב מבית הכנסת.
החודשים האחרונים היו קשים לי מנשוא וכל זיכרון בבית כואב עמוק בבטן. לא פעם יצא לי להיזכר ברגע שהאהבה התחילה בינינו. היינו שכנים ולמרות שאתה היית גדול ממני החיבור היה מיידי. אבל רק באותה שנה בצופים כשאני הייתי כבר בת 16 ואתה מדריך שגדול ממני ב-9 שנים, הבנתי שזה זה. איתך אני רוצה להיות.
התחתנו בחצר שבמושב ליד הבית עם המון אנשים שהגיעו לשמוח איתנו, עם האהבה הזאת הבאנו לעולם ארבעה ילדים ולמרות שפרנסת את הבית והיית עסוק, תמיד מצאת זמן להיות עם הילדים ולעזור לי בכל מה שהייתי צריכה.
היית מנהיג, גם בבית וגם בארץ שלנו שכל כך אהבת. עזרת להקים 11 ישובים עם התנועה הציונית ולהיות אבן דרך בכל מקום שהלכת. אף פעם לא הופתעתי מכמות האהבה שאתה מקבל, כי זה מי שהיית, תמיד עם חיוך, מילה טובה ועזרה לאחר.
היינו זוג למופת, אנשים אמרו לי שעשו לנו עין הרע מרוב שהיו מקנאים בחיים שלנו. כל הזמן היו אומרים איזה זוג, אין דברים כאלה. אף פעם לא שמעתי ממך מילה רעה עלי, תמיד דאגת לי ופינקת אותי.
וזה בא לי בבום, חלמנו להזדקן ביחד.
בחג האחרון כשחגגנו כל המשפחה ביחד, מאוד נהנית וברכת את כולם אחד אחד בשנה טובה עם כוס היין בידך. ובבית הכנסת עוד היית שליח ציבור וכל הקהל התגעגעו לתפילה שלך ונהנו מהפיוטים. לא היה מאושר ממך, עד שיום אחרי החג הרגשת לא טוב לצערי. ולמרות שכל המשפחה יצאנו מאומתים אתה לקחת את כל המחלה שלהם על עצמך.
מילאת לי את הבית ועכשיו הוא ריק, כולם מתגעגעים אליך, אוהבת אשתך לעולם.
שני נפרדת מסבא גרשון יעקובוביץ'
גרשון הלך לעולמו בגיל 84, הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, שבעה נכדים ושני נינים - אחת מהם לא הספיק להכיר
סבא שלי היקר,
מעיין של אושר ושמחה,
אהבת החיים היה ערך נעלה אצלך.
אימפריה של אדם!
פיטר פן באופי, צחוקך מתגלגל עדיין באוזניי,
עשיר באושרך,
עבות ילדותי!
עיר האורות היה הבית שלך - פריז כביתי, ואתה שורש זהותי.
מהשואה ועד לקורונה - שיחקת וניצחת ושוב ניצחת את החיים בגדלות שלך.
מלילות דלים בשינה לצד המטרו בפריז - הפרחת ממלכות, תוך כדי מקיים, חיים הלכה למעשה. ואיך המוות יכול לכבות אדם שכולו - חיות. איך משהו יכול לנצח אותך?
החיים יהיו משעמים בלעדיך, כל כך פחות משעשע. חדי צבע.
כמה צחקנו על היותך לא מפספס דקה! גם בגיל 80 עלית בחג על הקורקינט של אחי ונסעת בכל הבית.
התעוררת כל בוקר לצלילי מוזיקה והלכת לישון הרבה אחרי חצות.
היית עולם בעצמך. בלילות האחרונים אני שומעת את הצחוק שלך, ומתחילה לצחוק בעצמי כי האנרגיות שלך היו מדבקות כמו קרנבל שלם של החיים.
ולא חיית ליד החיים אלא ממש חיית אותם ואת זה אני אקח איתי.
כבר מתגעגעת בשמי השני, קרויה על שם אמך - חיה.