"זה היה הרגע שנשברתי", "לא היה לי זמן עם עצמי כבר חצי שנה": קולות מצוקה, לחצים, עצבים וחרדות עולים בכל יום מבתים ברחבי הארץ. לצד החרדות מהמשבר הכלכלי, חוסר הוודאות והצורך להעסיק את הילדים, נדמה שמדיניות האיסורים הנוקשה הביאה עמה גם שבר נפשי עבור לא מעט משפחות. הורים רבים כורעים תחת העומס, וחלקם גם מוכנים להודות ולחשוף את המחיר האישי והמשפחתי שגובה תקופת ההסתגרות בבתים עם הילדים, הניתוק מהמסגרות - והחרדה מהעתיד.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אם ל-5: "אפיסת כוחות, אין זמן לעצמי"
"בשלב מסוים לא הייתי מסוגלת יותר לקרוא את החדשות והעדכונים על ההגבלות. הותשתי מאי הוודאות אם סוגרים את המשק ואם יש מערכת חינוך", מספרת יעל, אם חרדית לחמישה ילדים מירושלים. "לכן החלטתי להתעדכן רק בזמן אמת ולא לשאול שאלות כמו 'האם יחזרו עוד שבוע', כי הרגשתי שזה מערער לי את היציבות הנפשית ואת השלווה שלי".
לפני ראש השנה, דיונים קדחתניים של קבינט הקורונה מול פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו, הובילו לכך שסגירת מערכת החינוך הוקדמה ביום - ברגע האחרון. יעל נפגעה מהשינוי הפתאומי: "לפני החג כשפתאום הודיעו שאין לימודים, הרגשתי שאני פשוט בוכה את נפשי. בניתי על תוכניות ליום חמישי הזה ופתאום הילדים מגיעים הביתה. זה היה הרגע שנשברתי ואמרתי 'אני לא מתכננת אפילו רגע אחד קדימה'".
"לפני החג כשפתאום הודיעו שאין לימודים, הרגשתי שאני פשוט בוכה את נפשי"
יעל עובדת כמורה בחינוך המיוחד, ועל כן עבודתה מוגדרת כחיונית - ואילו בעלה עבד לסירוגין בתקופת הסגר: "כמעט מאז חג פורים הילדים בבית, ובתקופה האחרונה זה הפך להיות מאתגר יותר. היינו צריכים להתחלק בינינו מי נשאר בבית עם הילדים. אנחנו מעבירים את הזמן בעיקר במשחקי קופסה, משתדלים לבשל יחד ולאכול יחד אבל זה לא המצב האופטימלי".
יעל מספרת על המחיר האישי שגובה המצב: "כבר אין לי חיי חברה. חברות שלי ניסו להתקשר ואמרתי להן שאין לי זמן לדבר בטלפון - ברגע שהילדים במיטות גם אני קורסת למיטה. אין לי כבר זמן לעצמי, לעשות סיבוב או אפילו לקרוא עיתון כי אני כל הזמן עם הילדים. ברגע שהם נרדמים – גם אני באפיסת כוחות. לפני הקורונה לקחתי קורס להעשרה והפסקתי אותו באמצע בגלל המצב". התקופה נותנת את אותותיה גם אצל הדור הצעיר במשפחה: "הילדים מאוד רוצים לחזור לבית ספר, הילדות שלי בוכות שהן מתגעגעות לחברות שלהן".
משפחת הנדי: "כשנכנסתי לבידוד עם הילדות בכיתי"
הדס הנדי, אם לשתי בנות בגילאי שנה וחצי וארבע מלוד, מספרת: "מתחילת הסגר הילדות בבית, הן משחקות, מציירות, משתעממות לעיתים ולפעמים ב'זמן מסך'. הגדולה מבינה שיש מגפה, הקטנה כמובן לא מבינה. יותר קשה לה - היא מאוד מתוסכלת. היא לא פוגשת ילדים בני גילה, אין לה עם מי לשחק והיא מאוד רוצה לצאת החוצה".
בשלב מסוים נאלצה הדס להיכנס יחד עם בנותיה לבידוד של שבועיים. "נכנסנו לבידוד בגלל המטפלת במעון של הקטנה וזה היה מאוד קשה. היינו יושבות בחלון קצת כדי שהיא תראה את הרחוב. ביום שקיבלתי את ההודעה שאני צריכה להיכנס עם הילדות לבידוד בכיתי והייתי מאוד מתוסכלת".
התקופה שבה לבנותיה של הדס אין מסגרות חינוכיות התארכה - והקושי רק גובר. "בעלי עובד חיוני וגם בשיא הסגר המשיך לעבוד. אני תופרת ועובדת באופן עצמאי מהבית ובמקביל נמצאת כל היום עם הילדים. זה בכלל לא קל אבל אני לוקחת כל יום נשימה עמוקה ומשתדלת כמה שפחות לכעוס או להתעצבן", היא מסבירה.
ואיך נראית "שגרת" הקורונה בבית המשפחה? "יום אחד אנחנו עושות בריכה באמבטיה, יום אחר מכינים ציור או משחק או בונים אוהל. דברים שמעבירים את הזמן במהלך היום. אני לא רגילה לעשות ערב חג לבד בבית ואת יום כיפור לבד וזה היה מאוד קשה, בלי התפילות".
משפחת גדעוני: "גמורים כשמגיע סוף היום"
ליאת ונועם גדעוני, הורים לשלושה מהיישוב שריגים במועצה האזורית מטה יהודה, מנסים לאזן גם הם בין עבודה מהבית לבין השגחה על הילדים - בתנאים מתישים. "בחצי השנה האחרונה אני עובדת מהבית. בעלי מורה, כך שהוא מלמד בזום כל היום בעצמו", מציינת ליאת. "שלושת הילדים לומדים כל אחד מהם בזום, כלומר אנחנו צריכים חמישה מחשבים כדי לתפעל את הדבר הזה והיינו צריכים לקנות מחשב נוסף כדי לתפעל את האירוע".
"יום שלנו יכול להיראות כך: חמישה אנשים בבית וכל אחד מול המסך שלו. אני צריכה לשבת יחד עם הילד הקטן כי הוא לא יכול לבד, אבל בגדול כל אחד בחדר שלו יושב מול מחשב", מוסיפה ליאת. "אני מרגישה כמו עובדת בבית מלון: צריכה להכין ארוחות, גם עובדת וגם מסייעת לילדים בלימודים - זה הפך למשהו מטורף".
בשעות הערב מוצאים את עצמם בני הזוג באפיסת כוחות: "כשמגיע סוף היום אנחנו גמורים. אני פשוט גמורה, ממוטטת. זה ממש שואב הכל. צריך המון סבלנות ואני צריכה לרוץ בין הילדים לבין העבודה שלי כך שאני מרגישה שזה יותר לחוץ ואינטנסיבי מהשגרה שלפני המגפה".
נועם גדעוני מספר: "יש המון שבירה של גבולות, אנחנו מוצאים את עצמנו מאפשרים דברים שלא אפשרנו לפני כן, כמו המון זמן מסך מול הטלוויזיה והטלפון. אני כמורה מרגיש שאני צריך עזרה כדי להסתגל למצב - אומנם יש לי מערכת תמיכה במקום העבודה שלי בבית הספר אבל צריך יותר סיוע רגשי למורים במוסדות החינוך".
"יש המון שבירה של גבולות, אנחנו מוצאים את עצמנו מאפשרים דברים שלא אפשרנו לפני כן"
ליאת מוסיפה: "כל אחד מהילדים צריך את תשומת הלב שלו ושנינו אנשים עובדים כך שזה מאוד קשה. כשהם בבית ספר וחוזרים בצוהריים זה אחרת. לי למשל לא היה זמן עם עצמי כבר חצי שנה, אני מרגישה שכבר די - אני צריכה לנשום. עד לפני כמה ימים דיברנו על כך שזה זמני ועוד מעט הכול ייגמר, אבל לאחרונה נפל לנו האסימון: זה המצב, זה מה שיש, המגפה יכולה להימשך עוד הרבה מאוד זמן וצריך להיערך לזה. הבנו שזה המצב, ואנחנו מנסים לסגל שגרה חדשה. אם זה ייגמר, זה ייגמר ואם לא - נלמד להתמודד".
אם ל-3: "אין לי רוגע נפשי, קשה לפרוק"
עדי, תושבת מרכז הארץ ואימא לשלושה ילדים בגילאי 11, 8 ושנתיים, מודה: "אנחנו בסגר ואני מרגישה שהעולם סוגר עליי. אני שונאת את זה שאני צריכה לעבוד עם ילדים קטנים בבית. אני לא מצליחה בשקט, לא מצליחה להתרכז ולא לצלול לעומק של שום דבר. אני מבינה שכדי לעמוד בכל המטלות אני צריכה להביא בייביסיטר בתשלום ואז מתעצבנת על המצב ומחליטה, בינתיים, שלא לעשות את זה וזה לופ כזה".
"זה גורם לי להיות עצבנית על הילדים שלי", חושפת עדי. "בכל ערב אחרי שהילדים הולכים לישון - מאוחר, כי שעות השגרה השתגעו - אני משלימה שעות ועובדת עד אמצע הלילה וזה מחרפן. אני מנסה לשמור על החיים המשפחתיים שלי ובמקביל על מקום העבודה שלי כדי שלא אמצא את עצמי במעגל המובטלים".
"שונאת את זה שאני כועסת על הילדים שלי, לפעמים אני רק רואה בהם נטל ומרגישה שאני רק מחכה שיילכו לישון"
עדי עובדת במשרה מלאה בארגון חברתי ומאז הסגר הראשון עובדת מהבית: "אני לא מצליחה לדבר עם חברות, בקושי עם בן הזוג וככה קשה אפילו לפרוק. אני לא מצליחה לעמוד בציפיות הבסיסיות שלי מעצמי. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר גם שהוא לא עבודה – לא לקרוא כתבה בעיתון, לא ספר, לא רק כי אין לי זמן אלא כי אין לי סבלנות ואני מרגישה שאין לי רוגע נפשי".
"הילדה שלי בת השנתיים מתרגלת לראות אנשים עם מסכות ורוצה לשים על עצמה מסכה כאילו זו תחפושת של אנה ואלזה"
על המתחים בבית היא מספרת: "אני שונאת את זה שאני כועסת על הילדים שלי, לפעמים אני רק רואה בהם נטל ומרגישה שאני רק מחכה שיילכו לישון כדי שיהיה רגע של שקט, ואז אני נזכרת שגם הם מסכנים ולא מבינים וצריכים להתרגל למצב אחר. אני שונאת את זה שהילדה שלי בת השנתיים מתרגלת לראות אנשים עם מסכות ורוצה לשים על עצמה מסכה כאילו זו תחפושת של אנה ואלזה".
אב ל-4: "כל הזמן צריך להחליט מה להקריב"
יאיר נבו, אב לארבעה ילדים בגילאי 14, 12, 7 ו-2.5 מירושלים, מתאר את המאבק היומיומי כ"משחק בלתי אפשרי של חלוקת האנרגיות". וכך נראית ההתמודדות בבית משפחת נבו: "אשתי ואני שנינו עובדים בעבודה חיונית, כך ששני הדברים הטכניים הכי קריטיים לניהול היומיום שלנו זה פריסת הוייפיי בבית והסנכרון בין ימי העבודה שלנו. על זה יקום וייפול אם יהיה יום טוב או נוראי. כל הזמן צריך להחליט מה להקריב".
"זה מאוד מאתגר, בעיקר הקטנים יותר מבולבלים – גם ימים של לימודים בזום מרגישים כמו חופש גדול", הוא מסביר. "המסכים מנטרלים את היכולת של ההורים להגביל את המסך שלא בלמידה".
"קיטרתי לבוס שלי על משהו והוא אמר לי 'תגיד תודה שיש לך עבודה בכלל'"
נוסף לאתגר של ה"שגרה, משפחת נבו ניצבת בפני משימה מורכבת במיוחד. "בתחילת המשבר קנינו בית ואנחנו צריכים למכור את שלנו", מציין אב המשפחה. "תוך כדי העבודה אנחנו צריכים למכור את הבית כלומר להראות אותו לאנשים. לפני כל ביקור כזה חשוב שהבית יהיה מסודר כשזה לא פשוט כשארבעת הילדים בבית – להכין אותו לביקור לאנשים שרוצים לראות אותו לטובת קנייה".
הלימודים בזום, שהפכו לחלק מהנוף במאות אלפי בתים, יוצרים קשיים לא צפויים: "טווח הראייה בזום גם הופך פתאום לאתגר שחודר את הפרטיות בתוך הבית: אני יורד בלי חולצה וחוטף צעקות 'אבא, אתה בזום, כולם רואים אותך'". הניסיון לאזן את שגרת העבודה והבית לא תמיד מתקבל בהבנה: "קיטרתי לבוס שלי על משהו והוא אמר לי 'תגיד תודה שיש לך עבודה בכלל'. ברגעים הקשים צריך לזכור את אלו שאין להם עבודה".
גם הניסיון לייצר שגרה ברורה בבית נתקל בקשיים: "אפילו אנחנו פיתחנו הרגלים של טינאייג'רים כמו ללכת לישון מאוחר ולהתעורר מאוחר ואנחנו תוהים איך נחזור בסופו של דבר לשעות של אנשים בוגרים. מה שקשה בסיטואציה היא ש-90% זה פסיכולוגי וחוסר ודאות - כמה זמן זה יימשך. כרגע נדמה שהקורונה תהיה איתנו לעוד הרבה זמן".
אך יאיר לא מודאג רק ממה שמתחולל בביתו: "גדל כאן דור שלם של ילדים רק על מסכים בלי הורים. אני לא יכול לתאר לעצמי מה עובר על אם חד הורית או על ילד בלי אחים שצריך להעסיק את עצמו לבד כל היום. הלימודים בזום מגדילים את הפערים בין אלו שיש להם מספיק מסכים לכולם לבין אלו שאין להם ציוד או קליטה".
איך אפשר להתמודד - ולהקל גם על הילדים?
מהשיחות עם כל ההורים עולה תמונת מצב מדאיגה - מתחים רבים שגם משליכים על היחסים עם הילדים, שבעצמם חווים תקופה קשה ומבלבלת. ד"ר מירי קרן, יועצת ביחידה לגיל הרך של בית החולים זיו, מנסה להסביר: "מה שמלחיץ את הילדים זה לא המחלה אלא לראות את ההורים שלהם עצובים, עצבניים ולא זמינים רגשית. ככל שהילדים צעירים יותר – דרך ההתמודדות שלהם תלויה יותר באופן שבו ההורים מתמודדים".
לדבריה, "הורה שמצליח לשמור על הסבלנות שלו, לבנות סדר יום ככל הניתן ולשמור על הכללים והגבולות שהיו קיימים בבית גם לפני התקופה יתפקד טוב יותר וכך גם הילדים. הפסיכולוגיה יכולה להעניק כלים, אבל הורים שאין להם מערכת תמיכה משפחתית וכלכלית מתקשים יותר לשרוד במציאות הזו או אפילו לבקש עזרה".
ד"ר טל ברגמן לוי, ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, מייעצת: "לפני הכול אני ממליצה להורים שנקרעים בין העבודה לתעסוקת הילדים במהלך הסגר להכיר בכך שקשה. הרבה פעמים אנשים מכחישים את התחושות הקשות כשבפועל מומלץ להכיר בקושי".
"כולנו באותה הסירה, אנחנו לא לבד במצב הזה", היא מבהירה. "יש דברים שיכולים להפוך לעוגנים נפשיים כמו למשל חיזוק הקשר עם השכנים, היצמדות לסדר יום עד כמה שניתן, לתת לילדים משימות ומטלות כדוגמת לתכנן ערב חברתי. כשמתעוררים בבוקר, גם כאשר עובדים מהבית: לא להישאר בטרנינג כל היום אלא להתקלח ולהתלבש – יש לכך חשיבות נפשית. גם בתוך השגרה חשוב לגוון. לצפות בסרט ולבשל ארוחה משותפת".
משרד הבריאות יצא בתכנית שכוללת טיפול נפשי טלפוני בחינם, לכל מי שזקוק לסיוע בעקבות משבר הקורונה. באמצעות פנייה למוקדי קופות החולים, ניתן להיעזר באנשי מקצוע ממערך בריאות הנפש - לשלושה מפגשים טלפוניים. בהתאם לשיקול הדעת של איש המקצוע, הוא יוכל להמליץ על טיפול מעמיק יותר.
דרכי ההתקשרות (השירות בעברית, ערבית, רוסית ואמהרית):
מכבי 3028*
מאוחדת 3833*
כללית 2708*
לאומית 02-6335209