שלומי טובה, אחד מ-800 החולים שמוגדרים קשים, מאושפז כבר שבוע במרכז הרפואי לגליל בנהריה. הוא בן 46 מכרמיאל, נשוי ואב לשניים, מהנדס תעשייה וניהול, וצלם טבע חובב. המחלה הזאת מתעתעת ולמרות ששלומי לא נראה כך - הוא תחת ההגדרה של חולה קשה. "כשהגעתי היו לי כאבים", הוא מספר. "עכשיו פחות בזכות הקוקטיילים. הרופאים לא אומרים לי כלום, צריך למצוץ מידע. אם אתה מתעקש ושואל - הם אומרים, אבל הזמינות שלהם נמוכה והכול דרך הטלפון".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

יום לפני ששלומי אושפז במחלקת הקורונה, אושפזה בחדר לידו גם אמא שלו מרים, בת 66. "שלשום נתנו לי לראות אותה לכמה שניות", הוא מספר. "היא זיהתה אותי אבל לא דיברנו".

שלומי טובה, חולה קורונה שאימו נפטרה (צילום: החדשות 12)
"נתנו לי לראות את אימא לכמה שניות לפני שמתה". שלומי טובה | צילום: החדשות 12

זמן קצר לאחר מכן, האם הורדמה והונשמה, ואתמול בבוקר נפטרה. "זה קשה לדעת שאמא שלו נפטרה ככה לידו", אומרת כריסטין חורי, אחות במחלקת הקורונה. "לא יכולתי לנתק אותו מהחמצן ולתת לו את ההזדמנות להיפרד ממנה. כולנו רוצים להגיד שלום, לומר את המילים האחרונות למשפחה, להורים ולאהובים עלינו. ברגע שאי אפשר לעשות את זה, כואב הלב".

שלומי אפילו לא בשלב האבל על אימו. כרגע הוא בחרדה עמוקה על חייו שלו. "קשה לדעת בדיוק מה הולך לקרות", הוא משתף. "אני לא יודע מה יקרה בעוד יומיים-שלושה. אתה רואה אדם שוכב לידך, ותוך דקות נגמר לו החמצן ומרדימים אותו. היו מקרים כאלה, זה מלחיץ. אתה אומר לעצמך - קורה לו כזה דבר כשהוא רק שבועיים פה?".

שלומי טובה, חולה קורונה שאימו נפטרה (צילום: החדשות 12)
"לא יודע מה יקרה בעוד יומיים-שלושה" | צילום: החדשות 12

לא העלנו בדעתנו שבאחד הימים הקשים בחייו של שלומי, דווקא אנחנו נהיה לרגע נקודת אור. "אני בהיי שבאתם", הוא מודה. "אני מתקשר עם אנשים במסכות, ומנסה לזהות אותם לפי הגובה וההליכה. הם עסוקים, יש להם רק שתי דקות לדבר איתי והם הולכים. אף פעם לא הייתי בבדידות כזאת. זה עוצמתי לא פחות מדברים אחרים. חוסר הוודאות והקטע שאתה מדבר לקירות זו בעיה רצינית".

"הרבה מהחולים לא ישרדו"

במחלקת החולים הקשים בבית החולים הכי עמוס בישראל לא מדברים על המפגינים בבלפור - אלא מפגינים חמלה. לא מדברים על המתפללים בבני ברק - אלא מתפללים לעבור את הלילה. לא מדברים על הכלכלה הקורסת - אלא על ריאות שקורסות. לא מדברים על פוליטיקה - נלחמים על החיים עצמם.

יומיים בבית החולים הקורס במדינה‎ (צילום: החדשות 12)
"אף פעם לא הייתי בבדידות כזאת" | צילום: החדשות 12

כשאנחנו מסתובבים במסדרונות מחלקת טיפול נמרץ קורונה אנחנו מבחינים בחולה מורדם שמקבל פיזיותרפיה נשימתית. אחרי העבודה על הריאות, הפיזיותרפיסטית מנסה לשמר את פעולת המפרקים כדי שהאיש יוכל לנוע ולתפקד לאחר שייגמל מההנשמה.

"רוב שטח הריאות שלו, 60-50%, לבן", מסביר ד"ר אלכס סמוחבלוס, מנהל המחלקה. "זה אומר שכמעט לא נשארה ריאה בריאה שיכולה לנשום. יש עשרה חולים כמוהו מתוך 23. כמעט חצי מהחולים במחלקה מחוברים למכונת הנשמה. עוד שליש מחוברים למכונה שנותנת חמצן בצורה אחרת, לא פולשנית. הרבה מהמונשמים לא ישרדו. התחלתי לעבוד פה בשבוע שעבר ומאז נפטרו כבר חמישה מונשמים".

יומיים בבית החולים הקורס במדינה‎ (צילום: החדשות 12)
"הגל הזה הרבה יותר מורכב, חולים מסתבכים בשניות" | צילום: החדשות 12

משפחות המאושפזים הדואגות במצוקה. אי אפשר לבקר וכל העדכונים מתקבלים רק דרך הטלפון לחיה קרמיסי החמ"ליסטית. "כרגע הרופאים בפנים, אבל אם תתקשרי עוד חצי שעה נשמח לעזור לך", מנסה חיה לסייע לבת משפחה מודאגת. "אני יכולה להגיד שהוא מונשם ומורדם, מצבו יציב אבל אין איזשהו שיפור".

החמ"ל שממנו עובדת חיה היה פעם מחלקת שיקום. כעת הוא הפך לסיירת. "זו הרגשה קשה מאוד", היא אומרת. "הייתי בגל הקודם שהוא שמיים וארץ לעומת הגל הנוכחי. הגל הזה הרבה יותר מורכב, עם הרבה יותר חולים והרבה יותר מונשמים. החולים מסתבכים בשניות כאן, זה גל הרבה יותר קשה".

"יצאתי מהבית וחשבתי שלא אחזור"

אורן הוא מהאחים שמטפלים במורדמים ובמונשמים. לפני שלושה שבועות אימו רחל טלפנה אליו כי הרגישה זוועה ונפלה בבית. הוא מיד חשד שזו קורונה. "נסעתי אליה הביתה כשאני ממוגן כמו במחלקה", הוא מספר. "נכנסתי אליה הביתה, ראיתי שהיא עם סטורציה (ריווי חמצן בדם) 80, בקושי נושמת, ולא היה לה כוח. לקחתי אותה מיד לבית החולים והיא הוגדרה במצב קשה. עכשיו היא מטופלת במחלקה בחדר מולי, שאוכל לראות אותה".

יומיים בבית החולים הקורס במדינה‎ (צילום: החדשות 12)
"גם עכשיו הרבה אנשים לא מאמינים שיש קורונה" | צילום: החדשות 12

אחרי שבועיים וחצי האם רחל כבר מרגישה מצוין, נגמלה מהחמצן וממתינה לבדיקה שנייה שלילית כדי להשתחרר. היא נזכרת ביום שאורן פינה אותה לבית החולים: "אני יצאתי מהבית וחשבתי שזהו, אני לא חוזרת הביתה. הרגשתי כל כך רע שחשבתי שאני לא חוזרת הביתה. רק בכיתי, הסתכלתי על הבית ואמרתי: 'אלוהים, אם אתה רוצה אותי - תחזיר אותי'. ברוך השם, אני מקווה שאחזור לבית שלי. אמרתי לאורן: 'מה, יש לי ברונכיט?'. הוא ענה: 'הלוואי שהייתה לך ברונכיט, יש לך דלקת ריאות חריפה מאוד'".

בשלב מסוים היא מביטה אל עבר הדלת וקוראת: "הנה הוא, זה אורן". אלא שאז מתברר לה, למרבה האכזבה, כי מדובר באיש צוות אחר בבגדי מגן. "הכרתי את כל הצוות כאן, אבל היום אני לא מכירה אף אחד", היא מודה. "גם כשהם פותחים את הפה אני לא מזהה".

יומיים בבית החולים הקורס במדינה‎ (צילום: החדשות 12)
צבע הריאות של החולים משתנה לרעה - ובמהרה | צילום: החדשות 12

"פיגוע רפואי המוני"

כמאה חולי קורונה מאושפזים בארבע מחלקות במרכז הרפואי לגליל בנהריה. המספר הזה לא פרופורציונאלי לבית חולים קטן, אבל הוא ממש לא בקריסה. אז מדוע מנהל המרכז הרפואי, פרופ' מסעד ברהום, היה מנהל בית החולים הראשון שהרים דגל אדום? "סגרתי מחלקה גריאטרית, סגרתי מחלקת שיקום, סגרתי שתי פנימיות והשלישית בדרך", הוא מסביר. "משכתי כוחות מטיפול נמרץ, מפנימיות מחדרי ניתוח. לאן ילכו החולים שהיו אמורים להיות בפנימיות? שאלה טובה מאוד".

יומיים בבית החולים הקורס במדינה‎ (צילום: החדשות 12)
"גם כשהצוות פותח את הפה אני לא מזהה" | צילום: החדשות 12

"כשגמזו אמר 'פיגוע המוני' התנפלו עליו, אני אומר שזה פיגוע רפואי המוני", הוא קובע. "בהתחלה קיבלתי הזמנות לחתונות. אחרי ששמעו אותי ברדיו ובטלוויזיה כבר לא מעיזים לתת לי הזמנה כי אני אתן להם הרצאה חבל בכמויות על הזמן. לא שזה יעזור. עדיין מתקיימות חתונות, יש אירועי אירוסין בבתים של 150-100 אנשים, יש ימי הולדת ועוד כל מיני אירועים. סגר בקריצה זה לא אמיתי, סגר כזה לא ייתן את אותותיו. הסגר הזה הוא סגר נושם, בקריצה. סגר ישראלי זה לא סגר".

כשמרים שולי, עובדת משק במחלקת הקורונה, נשאלת מה היא חושבת על כך שהרבה ערבים מאושפזים בבית החולים בגלל חתונות המוניות, היא משיבה בנחרצות: "האמת, מגיע להם כי הזהירו אותם. הם לא שמעו למילה, אמרו שזה יעבור. גם עכשיו הרבה אנשים לא מאמינים שיש קורונה. הם חושבים שזה משחק למרות שיש הרבה חולים, בכפר שלנו יש 75".

יומיים בבית החולים הקורס במדינה‎ (צילום: החדשות 12)
"לאן יילכו החולים שהיו אמורים להיות בפנימיות?" | צילום: החדשות 12

את אימה היא לא נישקה כבר חודשים: "היא שואלת אותי מה קרה, ואני עונה שיש לי נזלת ואני לא רוצה להדביק אותה. היא לא יודעת מה זה קורונה. אני מחבקת אותה, אבל מאחורה, לא בפנים. שתמות מאלוהים, לא ממני". את הרגע הקשה ביותר שחוותה במחלקה היא מתקשה לשכוח: "חולה בן 56 נפטר והבן שלו, בן 18-17, הביא לבית החולים תכריכים. שאלו אותו: 'למי הבאת את זה?'. הוא ענה: 'לאבא שלי'. בכל פעם שאני מספרת את הסיפור הזה אני בוכה".