על רקע הפרסומים לפיהם החזרה לשגרה עבור האוכלוסייה המבוגרת תיקח זמן רב יותר משאר הציבור, מבוגרים רבים ברחבי הארץ חוששים כי לא יוכלו לעמוד בכך. טטיאנה יקותיאל מחולון היא אחת מהם. היא עוד מעט בת 60 ועדיין ממשיכה לעבוד, אך היא חוששת שבמידה ויפטרו אותה, בגילה יהיה לה כבר קשה למצוא עבודה חדשה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
העבודה היא הדבר היחיד שמחזיק אותה כרגע בשפיות ויתרה מכך, היא המפרנסת היחידה בבית, בשל העובדה שבעלה שלמה לא יכול לעבוד כבר כמה שנים בגלל מצבו הבריאותי. היא מספרת כי אם לא תוכל לעבוד מצבה לא יהיה טוב ותוהה איך היא ובעלה להתקיים.
את הילדים והנכדים היא לא ראתה כבר למעלה מחודש וזה מה שהכי קשה לה נפשית - הריחוק מהמשפחה. למרות שהיא עושה איתם שיחות וידאו יומיות, הקושי הוא כבד מנשוא: "זה שובר אותי, אני לא יכולה לעמוד בזה. בגילאים שלנו אין יותר מידי, יש ילדים, נכדים, עבודה, אז אנחנו נרגיש שנשארנו בלי כלום".
"מקווים שנחזור לשגרה במהרה"
אסתר טובי בת ה-65 ויעקב טובי בן ה-69, תושבי קרית חיים, לא ערוכים נפשית וכלכלית להתמודד עם מצב של הארכת הסגר, עד למציאת חיסון. אסתר עובדת כמטפלת בקריות כבר מעל 30 שנה ויעקב בעלה הוא נכה צה"ל. "חווינו עם המדינה את כל המלחמות והמשברים, אך כרגע יש לנו תחושה של חוסר ודאות, כזו שלא הייתה קודם לכן במשברים קודמים וזה הכי מתסכל", היא מספרת.
ההכנסות של שניהם מאוד חיונית, לאור העובדה שההוצאות לא עצרו בגלל המשבר. מצד אחד הם משתדלים לחיות את הרגע, בשל החוסר הוודאות, אך לא מצליחים להתעלם מהקשיים: "כל שיחת וידאו עם המשפחה מלווה בדמעות של געגוע". לצד הקשיים הרבים, אסתר מספרת כי היא ויעקב, שנשואים מזה 45 שנים, מעולם לא הרגישו כל-כך קרובים: "תאהבו, תחבקו, תהיו שמחים. אנחנו אופטימיים ומקווים שאנחנו וכל עם ישראל נדע ימים טובים יותר ונחזור לשגרה במהרה".
ציון וישראלה מעתלית, בשנות ה-60 לחייהם, מחזיקים מעמד בזכות ההבטחות שהם נותנים לנכדים שלהם. "אנחנו מדברים עם כולם בזום או בווטסאפ, מספרים לנכדים בדיחות ומבטיחים להם שכשניפגש נקנה להם המון צעצועים ונלך לטייל, נתחבק ונשלים פערים, כמו בימי הולדת וארוחות משפחתיות", סיפרו. "הנכדים שולחים לנו עוגיות שהכינו בעצמם ואנחנו מבשלים ומלמדים את כולם לבשל דרך סרטונים".
"הבדידות היא קשה מנשוא", הוסיף ציון. "טוב שיש לי את אשתי. אנחנו מדברים המון עם החברים שלנו, שהם באותו מצב ומעודדים אחד את השני. הקושי הכי גדול הוא הגעגועים לנכדים". לצד הקשיים, ציון דואג לאביו בן ה-91: "הייתי רגיל ללכת לאבא שלי כל יום, לבשל לו ולהעביר לו את זמנו".
"הזום הפך להיות כלי מאוד שימושי אצלנו"
ציפי גלזר מספרת גם היא על הקשיים שהביא עמו המצב החדש: "לראות את הילדים והנכדים רק בווידאו זה מאוד קשה". היא מציינת שבזמן הרב שהתפנה לה ולבעלה, הם בוחרים לעשות דברים שכבר מזמן רצו לעשות, כמו קורס באומנות וקריאת ספרים.
ציפי מספרת כי היא מדברת עם נכדיה בזום, דרכו היא ובעלה עושים גם את אימוני הכושר שלהם. "הזום הפך להיות כלי מאוד שימושי אצלנו במשפחה, ממש עכשיו אני מחכה שהנכדה תתחבר כדי לעשות איתה שיעורים במתמטיקה". בנוסף, היא מציינת שהילדים עוזרים להם עם הקניות לבית, והיא עדיין מבשלת להם ולנכדים: "חייבים לעזור כמה שאפשר. גם לחג העברנו לילדים כסף כדי לעזור להם".